"לתת משמעות לחיים"
עמליה ארגמן ברנע, עיתונאית וסופרת, שהחלה להתנדב במסגרת עמותות שונות בעקבות טרגדיה אישית שחוותה, מתנדבת כיום גם בעמותת "אנוש" שמסייעת לפגועי נפש: "הסיכוי היחיד להתמודד, הוא למצוא יד בתוך החושך. ולא כזו שתושט אליך לרגע, אלא כזו שתישאר"
איני יכולה לשים את האצבע במדויק על הרגע או על המקום שבו הרגשתי צורך להתנדב למען אחרים כדי להעניק משמעות רבה יותר לחיי. אני חושבת שזה היה ועודנו, שילוב של נסיבות ותחושות. אולי הילדות שעברה עלי בבדידות כבת יחידה שבה תמיד רציתי לחלוק את חיי עם חייהם של אחרים, לטוב ולרע, אולי הדוגמה שראיתי באימי, שהייתה מן המתנדבות הראשונות של "יד להחלמה" מטעם האגודה למלחמה בסרטן ותפרה חזיות לנשים שחלו בסרטן השד ונזקקו לכריתה, ואולי אסוני הפרטי עם אובדן בני הבכור.
גם עבודתי העיתונאית רבת השנים ב"ידיעות אחרונות" משכה אותי להתנדב. פגשתי אינסוף אנשים שהעיתונות התעניינה בהם לרגע, ליום, ואחר כך הרפתה. תמיד שאלתי את עצמי מה עלה בגורלם אחרי שהזרקור שמאירה עליהם התקשורת כבה ונעלם. נשארתי בקשר עם רבים מהמרואיינים שלי, ביניהם אימהות שכולות, אנשים שהיו קורבנות לרצח ולהתעללות במשפחה וחיילים שלקחו חלק במלחמות ופעולות ונשארו מצולקים בנפשם. הבנתי שחיים פירושם התמודדות, לא חד פעמית, לא קיצרת מועד, אלא התמודדות מתמשכת מול הכאב והפחד שמרימים את ראשם וצצים במהלך החיים, שוב ושוב.
נולדתי בירושלים של שנות החמישים. הייתי בת יחידה להורי, זהבה ומנחם ברש, שאיבדו את כל משפחתם בשואה. אבי היה עיתונאי במשך עשרות שנים ואימי הייתה תופרת. חונכתי בבית ציוני דתי והייתי בצופים וגם בצבא. נישאתי לראשונה בגיל צעיר וילדתי את בני הבכור, רועי ז"ל, שבהיותו בן ארבע נדרס קרוב לבית. הטרגדיה פירקה גם את הנישואים ורק כעבור למעלה מחמש שנים קשות כשאול, נישאתי שוב וילדתי את שני ילדי המקסימים. היום אני סבתא לנכדה מופלאה בת שנתיים וחצי.
התחלתי להתנדב בעמותות "זיכרון מנחם" ו"משאלת לב" שמסייעות לילדים חולי סרטן. נמשכתי אל הגיבורים הקטנים שמתמודדים מבלי לדעת שהגורל הרע להם ללא עוול בכפם. הילדים חיזקו אותי. אמרתי לעצמי: אם הם יכולים, אז מי אני שאירתע? בהמשך, הנחתי סדנאות כתיבה לנשים נפגעות אלימות כדי לתת להן כלים לשחרר את השד שמתרוצץ בתוכן גם אחרי שהאיום המיידי כביכול, סולק מחייהן. גם בנט"ל, העמותה המטפלת בנפגעי טראומה לאומית סייעתי לתושבים המתמודדים עם איום ביטחוני יומיומי בחייהם, תושבי שדרות סופגי הטילים ופדויי שבי שנשארו ערים בלילה במשך שנים רבות.
ההתחברות שלי לעמותת "אנוש" שמסייעת לפגועי נפש, מסכמת אולי את הידיעה שמלווה אותי כל חיי: החיים הם התמודדות אינסופית ורק תמיכה, מתן כתף, אמפתיה והסרת תחושת הבדידות, יכולים להקל. אני מכירה היטב את עולם הרפואה הפסיכיאטרית ומוקירה את ההתקדמות שחלה בתחום בעשורים האחרונים, את המחקרים, את התרופות ואת צורות הריפוי השונות הכוללות אשפוזים. יחד עם זאת, אני מכירה גם את מגבלותיה של הרפואה הפסיכיאטרית ואת קוצר ידה. ניסיון חיי לימד אותי שבנוסף לעזרה המקצועית החשובה, בחושך שמשתרר סביבך, בחשיכה הלא נראית הזו כפי שכינה אותה הסופר וילאם סטיירון בספרו החשוב על הדיכאון, הסיכוי היחיד להתמודד, הוא למצוא יד בתוך החושך. ולא כזו שתושט אליך לרגע, אלא כזו שתישאר.
עמותת "אנוש" הוקמה בשנת 1978 במטרה לפעול למען רווחתם וזכויותיהם של מתמודדים עם מגבלה נפשית. מאז, הובילה העמותה לתמורות משמעותיות בתחומי החקיקה, הזכויות ופיתוח שירותים לאוכלוסייה זו. לעמותה 55 סניפים ברחבי הארץ, מקריית-שמונה ועד אילת, במגזר הערבי, ביישובי פיתוח וביישובי הפריפריה, כ- 625 עובדים וכ- 800 מתנדבים.
בואו גם אתם לעשות קצת טוב! אלפי פרויקטים התנדבותיים ממתינים לכם ביום מעשים טובים, 5 במרס 2013.
לפנייה לכתב/ת 
