אנחנו אבא ואבא, תכירו בזה

אנחנו שני גברים החיים זה עם זה 17 שנים ונשואים זה לזה, הורים לבת. אזרחים טובים, עושים מילואים, משלמים מסים ותורמים את חלקנו כדי שהחיים בארץ הזו יהיו טובים יותר. הזעקה שלנו חייבת להישמע.

עוד בסדרת הטורים "הזכות להורות" בערוץ הדעות ב-ynet:

החלפתי כאב בתקווה / אילן שיינפלד

קיבלתי שלילת רישיון להיות אבא / בן אילן

סקעת, צא להן מהרחם / שי זמיר

אשה אינה תנור אפייה / חנה בית הלחמי

לפני שש שנים יצאנו יחד למסע ארוך כדי לממש את הרצון שלנו להיות הורים. לצערנו, מדינת ישראל עדיין אינה מאפשרת לזוגות גברים לממש את חלום ההורות כתא משפחתי בלעדי, ולכן נאלצנו לנסוע ברחבי העולם ולחפש פתרונות. אחרי ארבע שנים עמוסות כישלונות, מהמורות וסכומי עתק שהוצאנו על תהליכים רפואיים, נולדה בתנו בארצות הברית בסיוען של פונדקאית ותורמת ביצית. שתי נשים מקסימות שרצו להעניק את מתנת ההורות למי שאינו יכול, ובמיוחד לזוג גברים, מתוך הזדהות עם מאבק הקהילה הגאה. גם כיום, מרחוק, הן תומכות במאבקנו.

בכל התהליך היינו מודעים לחלוטין לכך שרק לאחד מאיתנו יהיה קשר גנטי לילד או לילדה שייוולדו. לא ייחסנו לעובדה זו משקל רב, כי מבחינתנו הורות אינה רק ביולוגיה, אלא קודם כול אהבה. בתהליך ההפריה הופרו ביציות בזרע של כל אחד, והתוצאה נקבעה על-ידי הטבע שבחר אקראית איזה עובר ייקלט ויתפתח להריון.

ארה"ב הכירה בהורות, ישראל לא

קיבלנו את האוצר היקר מכול. הבת שלנו היא כמוסת האושר שכל הורה היה מייחל לעצמו. חשבנו שהמסע שלנו הסתיים, אך אז התברר לנו שמדינת ישראל סבורה אחרת. רק אחד מאיתנו, האב הביולוגי, מוכר כהורה. האב האחר הוא כלום, אוויר, חסר כל קשר לילדה מבחינתה של המדינה. שחור על גבי לבן כתובים השמות של שנינו על גבי תעודת הלידה האמריקנית וצו ההורות שניתן לנו בבית המשפט בארה"ב. שווים, ללא הבחנה בין "אב ביולוגי" לבין "אב לא ביולוגי". עבור מדינת ישראל זה לא הספיק.

הניחו לעובדה שאותו אב "לא ביולוגי" לקח פסק זמן של שנה מעיסוקיו המקצועיים ונשאר בבית לגדל את הילדה, עזבו שמבחינתה של הילדה הוא אבא ושאליו היא רצה מדי יום כשהוא בא לקחתה מן הגן. מבחינת הרשויות בארץ, האבא ה"לא ביולוגי" אינו אבא. לכל היותר, בסוף התהליך ייחשב בעיני המדינה כהורה "משני".

כעת דורשים מאיתנו לעבור תהליך אימוץ בכל מיני תואנות בירוקרטיות. למרות טענות חסרות בסיס של המדינה כאילו הליך האימוץ הוא "מידתי וסביר" ונמשך רק כשנה, הרי בפועל מדובר בתהליך ארוך ומסורבל שמשתרך על פני כשלוש שנים, ובסופו אנו תלויים בחסדיה של פקידת סעד שתחליט אם האב ה"לא ביולוגי" ראוי לשמש אבא. חלק מהתמשכות התהליך, אגב, נובעת מכך שעבור רשויות הרווחה - מקרים כמו שלנו אינם דחופים ונדחים לסוף התור. הם יודעים את האמת ואת מה שמצביעים עליו כל המחקרים, שילדים במשפחות החד-מיניות הם ילדים שהגיעו לשני הורים שמאוד רצו בהם, שמשקיעים את כל מה שיש להם בגידולם, שמדובר בבית בטוח ושהילדים אינם בסיכון.

מה נגיד לבתנו הקטנה כשתידרש לפגוש את פקידת הסעד בעוד שנתיים וחצי, לכשנגיע למקומנו בתור האינסופי? כיצד נסביר לה את האטימות, שרירות הלב והרוע הזה? מה נגיד לה, כשאבא שלה ירצה לרשום אותה לגן אבל הפקידה בעירייה תגיד לו - "מצטערת אדוני אבל אתה לא אבא שלה"? מה נגיד לה כשהרופא במיון יבקש ממנו לצאת מהחדר כי "אין לו קשר לילדה"?

לא נרים ידיים

פקידים ומשפטנים מטעם המדינה מדברים גבוהה גבוהה על מיני עקרונות חשובים ונאצלים. הם מדברים על הסכנה שבניצול גופן של נשים ובסחר באיברים, ושוכחים שמדינת ישראל עצמה מאפשרת פונדקאות, אך חוסמת את הפתרון עבור זוגות גברים ויחידים. מנסים לצייר אותנו באור שלילי כמי ש"מחפיצים נשים", ומתעלמים מהקשר ההדדי והעמוק בינינו לבין הנשים היקרות שעזרו לנו לממש את חלום ההורות.

נציגי המדינה מטיפים בדבר טובת הילד וטוענים שהם מגנים על בתנו בכל מיני תואנות משפטיות, אך מתעלמים מהנזק הרגשי שייגרם לה כשייוודע לה שהאבהות של אחד מאבותיה אינה תקפה בעיני המדינה. הם יותר מוטרדים מכך שמישהו מחו"ל עלול לבוא ולדרוש את ילדתנו, ומנסים להשוותנו למקרה של אותה ילדה מברזיל, שנחטפה כביכול מהוריה, נמסרה לאימוץ לישראלים ולבסוף נמסרה בחזרה להוריה הביולוגיים בברזיל שבסופו של דבר זרקוה לרחוב. כאמור, בתנו לא נחטפה, לא נלקחה וגם לא תידרש על ידי איש. היא הבת של שנינו ורק של שנינו. אם היינו חיים בארה"ב, שם נולדה, לא היינו נדרשים כלל לשאלה הזו.

אך איננו חיים בארה"ב ואיננו מתכוונים לחיות בה. אנחנו חיים בישראל ועתידים לגדל בה את בתנו, לצדכם, הורים של ילדים אחרים, שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם. כמוכם, גם אנחנו בסך הכול רוצים להעניק לילדתנו חיים בביטחון ובאושר. כמוכם, גם אנחנו עושים את הכול כדי שלבת שלנו לא יאונה כל רע. לכן יצאנו למאבק הזה, ומשום כך גם לא נרים ידיים עד שיתוקן העוול והמדינה תכיר בהורות השווה של שנינו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il