כשבן-גוריון רצה להקים ישיבה בנגב / השבוע לפני
בן גוריון רצה ללמוד תורה ליד הבית ב-1955. שנתיים קודם לכן חברי מחתרת פוצצו מטען חבלה בבניין השגרירות הסובייטית בתל-אביב והיחסים עם מוסקבה נותקו לכמה חודשים. וגם בשבוע לפני: 30 שנה לרצח הפוליטי בהפגנת "שלום עכשיו", שבו נפצעו גם השר שטייניץ ויו"ר הכנסת בעבר בורג
10 בפברואר 1983. כמה ימים לאחר שוועדת כהן הגישה את מסקנותיה לגבי הטבח במחנות הפלטים סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, התקיימה בירושלים הפגנה של "שלום עכשיו" מול משרד ראש הממשלה. בתום ההפגנה זרק יונה אברושמי רימון יד ורצח את אמיל גרינצוויג. כמה בני אדם נוספים נפצעו, בהם שר האוצר יובל שטייניץ ויו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג.
השבוע לפני - לכל הכתבות הקודמות
השעה הייתה 20:55 בערב. אחרוני המפגינים של "שלום עכשיו" סיימו לשיר את "התקווה" וניהלו ויכוח סוער עם תומכיו של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהפגינו בסמוך. שוטרים ניסו לחצוץ בין שתי הקבוצות כדי למנוע תגרה, כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר. שני מפגינים מתנועת השמאל התמוטטו ונותרו שכובים על הארץ. "הצילו", צעקה אישה צעירה. "יורים בנו", צעק אחד מדוברי התנועה. "תקראו לאמבולנסים", זעק מפקח המשטרה, שעמד חמישה מטרים ממקום הפיצוץ ובנס לא נפגע.
ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שהיה בזמן הרצח במשרדו, מיהר לגנות. "חלילה לנו ללכת בדרך הארורה הזו של אלימות. הלב בוכה על האיש הצעיר, שכך נרצח. אני קורא לכל האזרחים, ללא הבדל השקפה ומפלגה, שכולנו נפעל למען אהבת ישראל, למען קיום השלום בתוך עמנו". נשיא המדינה, יצחק נבון, אמר כי זהו מעשה מזעזע: "מעשה של חמום מוח שזרק רימון. הוא או שולחו צריכים לדעת שרימונים יש לכולנו. יש לעצור זאת מייד. איש לא ייקח את החוק לידיו - יש ממשלה. יש חוק. יש משטרה". בורג, שפונה לבית החולים שערי צדק, אמר: "אני מעריך ומקווה שאנשים שעד כה היה להם ספק ישוכנעו עתה שמדיניות כזו של חילול החוק ושל איפה ואיפה לא תוכל להימשך".
ב"שלום עכשיו" הפנו אצבע מאשימה כלפי המשטרה בטענה שלא הגנה על אנשיה. "במהלך כל ההפגנה היו דחיפות מצד הקהל, יריקות, כיבוי סיגריות על מפגינים, מכות ואגרופים", טען אז עמוס אריאלי. "במשך כל אותו זמן היו שוטרים בסביבה, אולם המשטרה לא הגנה עלינו ואף שיתפה פעולה, במובן מסוים, עם הבריונים". במשטרה דחו אז את הטענות.
במשך כמה ימים לאחר הרצח הגיעו אלפים לזירה. הם הדליקו נרות וניחמו את פעילי התנועה. באחד הימים הגיעו נערים, תלמידי אחת הישיבות של "בני עקיבא" וקיימו שירה בציבור. תלמידים רבים הדליקו נרות ועמדו דקות מול המקום שבו נרצח גרינצוויג. אחד הבאים, גבר שכיפה לראשו, נשא בזרעותיו תינוק ועל חזהו שלט עליו נכתב: "לא הכרתי את אמיל הי"ד. באתי לנחם את חבריי. באתי לנחם את הדמוקרטיה". ב"שלום עכשיו" נקטו משנה זהירות לאחר הרצח. באירוע שאורגן על-ידי התנועה בדקו פעילים את הבאים. אברושמי נעצר כשנה לאחר הרצח. הוא נידון למאסר עולם, אך מאוחר יותר עונשו נקצב ל-27 שנים. בינואר 2011 הוא שוחרר מהכלא.
כשאסד האב טבח
שנה קודם לכן, בפברואר 1982, החלו להתקבל דיווחים מסוריה על טבח שעורכים חייליו של חאפז אל-אסד בתושבי העיר חמה. על פי ההערכות, בפעולת חיילי הצבא הסורי נגד המורדים בעיר נהרגו כ-30 אלף בני-אדם.
הדיווחים הראשונים היו על כוח סורי גדול שהורכב מחטיבת שריון, שני גדודי ארטילריה, חטיבת צנחנים וחטיבה מיוחדת של רפעת אסד, אחיו של הנשיא דאז. הכוחות הסתערו על העיר שבצפון סוריה, בניסיון לכבוש אותה בחזרה מידי המורדים - שכבשו אותה תשעה ימים קודם לכן.
כל הדרכים לעיר נחסמו אז. על כבישי הגישה הוצבו מארבים ומחסומים שבהם הועמדו טנקים. בתוך העיר התחוללו קרבות עקובים מדם. לא רק אנשי האחים המוסלמים התנגדו אז לאסד האב, אלא אלפים מקרב אזרחי העיר. בין היתר, נמסר על קרבות פנים מול פנים ומבית לבית, לפחות בשני פרברים. כתבים בריטים דיווחו אז כי תותחי צבא סוריה הפגיזו רובעים בעיר, והורסים בניינים בצורה שיטתית, גוש אחר גוש בניינים.
עדי ראייה סיפרו אז כי מטוסי קרב של חיל האוויר הסורי חלפו פעמים רבות מעל העיר וייתכן שתקפו אותה מהאוויר. גם אז התקבלו ידיעות על חיילים סורים שסירבו לתקוף מטרות אזרחיות ועל יחידות של צבא סוריה שנלחמו אלה באלה.
גם הקולות מדמשק נשמעו אז אותו דבר. בממשלה הסורית אמרו כי מדובר ב"פעולות של אויבי המשטרה, שבהן נפגעו מספר אנשים ונגרם נזק מסוים לרכוש". דיפלומטים מערבים בדמשק אמרו אז כי משטרו של אסד עושה מאמץ נואש להסתיר מהעולם ובעיקר מהעם שלו את המעשים. תקריות אש היו אז גם בעיר הנמל לטקיה, שם הצליח הצבא לדכא את המרידה.
בעיר חלב הוכרזה שביתה כללית בעקבות הטבח והתסיסה נגד משטר אסד התפשטה לערים אחרות כמו חומס ולטקיה. בניגוד לבנו, אסד האב הצליח להחזיר את השליטה והמורדים הניחו אז את נשקם.
הפיצוץ שהרעיד את השגרירות
9 בפברואר 1953. פיצוץ עז החריד את רחוב רוטשילד בתל-אביב. מטען חבלה, שהונח על-ידי חברי מחתרת צריפין, התפוצץ בכניסה לבניין הצירות של ברית המועצות. שלושה מעובדי השגרירות נפצעו אז, אחת מהן באורח קשה.
אשת השגריר בתל אביב סיפרה אז כי העובדים ישבו בחדר שבקומת הקרקע ושתו תה, בזמן שאירע הפיצוץ. הם סברו כי הבניין עומד להתמוטט ובקריאות אימה נמלטו לחדרים בסמוכים. הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" התקשר לבניין וקיבל תשובה נרגשת מאחד העובדים. "אל תהיה ילד, זו הייתה פצצה ודווקא מאוד חזקה", אמר הנציג הרוסי. בעת השיחה נשמע בכי ילדים. על פי העדויות, מעוצמת הפיצוץ הם הועפו ממיטותיהם. פאבל ירשוב, השגריר דאז, בדק בעצמו את נזקי הפיצוץ.
ברוך נאדל, כתב "ידיעות אחרונות", הגיע למקום דקות אחרי הפיצוץ. את הרגעים הדרמטיים אז הוא תיאר: "מישהו ירד בריצה במדרגות החצר, פתח את השער. בדממה שסביב נדמה היה לרגע כי מאומה לא אירע וכי הכול דמיונך היה. 'אני צריך לטלפן!' – צעק שוטר בהתרגשות לעבר האדם שמאחורי השער. 'דבר אנגלית' - אמר עובד באנגלית. השוטר השני הסביר, נסער, באנגלית כי עליהם לצלצל למשטרה ולהזמין עזרה ראשונה. השניים עלו בריצה במדרגות. מקץ שתי דקות נראה השוטר חוזר ויורד במהירות, כשעובד הצירות מלווה אותו. 'נו, מה קרה?' - שאל חברו. 'הודעתי לכולם ואחר כך גירשו אותי'".
"אמבולנס הגיע בצפירה מקץ דקות ספורות", תיאר אז הכתב. "נושאי אלונקות קפצו מתוכו בחיפזון, מיהרו
אל השער. מהבניין יצא שוב הגבר הנרגש. בלא מילים הורה לאלונקאים לחכות. שני גברים, תומכים באישה כושלת, עטופה שמיכה סביב כתפיה, זבה דם". בעקבות הפיצוץ ביטל ראש הממשלה, דוד בן גוריון, את חופשתו.
למחרת קיבל כתב "ידיעות אחרונות" כבוד בעיתון. בעמוד הראשון פורסמה תמונתו ודברי שבח על כך שהיה העיתונאי היחיד שהצליח להיכנס לבניין הדירות לפני שהשוטרים הספיקו לסגור את האזור. אחד מחברי מערכת העיתון התבדח ואמר לו: "הסיפור שלך על ההתנקשות היה כה מפורט ומדויק, שהמשטרה עוד עלולה לאסרך כחשוד בהשתתפות בה". כמה שעות מאוחר יותר זכה נאדל לביקור השוטרים, שעצרו אותו. לאחר שנחקר הוא שוחרר כיוון שסיפק אליבי, לפיו היה במערכת העיתון בזמן הפיצוץ והוא הגיע במהירות במכונית למקום.
יומיים לאחר פיצוץ המטען הודיעה מוסקבה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. ציר ישראלי בברית המועצות דאז זומן למשרד החוץ הסובייטי, שם נמסרה לו על ידי שר החוץ הסובייטי אגרת המעידה על החזרת המשלחת מתל אביב ותביעה למשלחת הישראלית במוסקבה לצאת ללא דיחוי מהמדינה. כעבור כמה חודשים חודשו היחסים והם נותקו שוב בעקבות מלחמת ששת הימים.
ישיבת בן-גוריון בנגב
בפברואר 1955, הרבה לפני שעסקו בסוגיית השוויון בנטל, הציע בן-גוריון להקים ישיבה בנגב ואף הבטיח לבקר בה בעצמו וללמוד בה תורה. הוא המליץ להקים את הישיבה בקרבת שדה בוקר, כדי שיוכל לבוא בכל יום. בן-גוריון, שלא היה אז ראש הממשלה וכבר עבר להתגורר בנגב, אמר את הדברים בפגישה עם תיירים שהגיעו לנטוע עצים בנגב לרגל ט"ו בשבט. בשיחה דיבר בן-גוריון על חגי ישראל וערכי המסורת ודת ישראל. בהזדמנות זו הציע להקים ישיבה ללימודי תורה בנגב.
ובמה עסקו השוטרים באותו חודש? 260 רוכבי אופניים, שנסעו ללא אורות ומתקני ביטחון, נתפסו בסריקה גדולה שנערכה על ידי משמרות המשטרה בתל אביב ובחולון. הרוכבים שוחררו בערבות, אך האופניים נשארו בתחנות המשטרה כדי שהרוכבים לא ישתמשו בהם בשעת לילה. ובמה חטאו הרוכבים? אמנם היו להם רישיונות כחוק לשנת 1955, אבל האופניים לא היו מצויידים בפנס קדמי, מחזיר אור אדום וגם בפעמון ובמעצורים. בין הרוכבים היה גם נהג אגד, שטען כי בתשע שנות נהיגה באוטובוסים לא נרשם נגדו אף דו"ח אחד, ואילו בהיותו בחופש על גבי אופניים הוא נכשל. אחד העצורים היה גם בנו של הפקח הממונה מטעם מחלקת הפיקוח העירונית על חלוקת רישיונות לאופניים.
ולסיום הונאה נוסח 1955: אדם הצליח להוציא קופסאות בשר משומר מחנויות המכולת בחיפה. הוא הוריד את נייר העטיפה של קופסאות הבשר, הדביק מדבקות של אפונה ובכך שילם פחות. לאחר מכן מכר את הבשר המשומר.
לפנייה לכתב/ת 
