יאכים טופול: לכתוב את הטראומה הצ'כית

אחד הספרים המעניינים והמוצלחים שראו אור לאחרונה הוא "לגרגר זפת" מאת הסופר הצ'כי יאכים טופול (הוצאת "אחוזת בית"). זהו ספרו הרביעי של טופול והראשון המתורגם לעברית (על ידי פאר פרידמן, שאף הוסיף אחרית דבר מאירת עיניים), ומדובר בחגיגה יוצאת מן הכלל של שפה וסיפור.

טופול מתאר את קורותיו של הילד היתום איליה והילדים הדרים איתו ב"בית-מעון", מוסד המנוהל על ידי נזירות,  שעד מהרה ישמש כמעין מטה של חיילים קומוניסטים שפלשו לצ'כוסלובקיה ויעשו הכול כדי להפוך את הילדים לחיילים כשירים ומסורים. ספרו של טופול הוא מפגן לשוני מרהיב. הוא ידוע כסופר אשר מותח עד גבול אי היכולת את השפה הצ'כית, ויוצק בערבוביה שפה גבוהה ונמוכה, סלנג וביטויים מקורים, לצד לשונות זרות. מפגן לשוני זה הולם ב"לגרגר זפת" את הכאוס והיעדר האחיזה בעוגן, במקור יציב, שהם נחלתו של איליה והעולם המתואר.

"לגרגר זפת". מותח את גבול השפה הצ'כית

"אני חושב שהיה לי מזל", מספר טופול. "כי כשהייתי צעיר עסקתי בכל מיני עבודות כפיים, ספגתי שפת רחוב, סלנג. בסופו של דבר, גם השהויות המזדמנות שלי במעצרים בימי האנדרגראונד שחוויתי בצעירותי, היו מעשירות מאוד לכתיבה. כעיתונאי עניין אותי מאוד לחדור לכל מיני מרחבים, לעטות את 'מסיכת השפה', להיות מקומי. ואנחנו הרי יודעים שיש מעט מאוד דברים חיים כמו השפה: גם כשהיא אזוקה בכללים היא תמיד עושה מה שהיא רוצה. השפה היא אורגניזם חי, אני נהנה לעקוב אחריה".

סופר מן המחתרת

טופול נולד בפראג ב-1962, נצר לשושלת ספרותית: אביו הוא המחזאי יוזף טופול, וסבו הוא הסופר קארל שולץ. הוא החל לפרסם שירים בשנות ה-80, וקנה לו עד מהרה מקום של כבוד בתרבות האנדרגראונד של צ'כוסלובקיה. הוא עבד כפועל בניין, מסיק תנורים בפחם וכעיתונאי, ייסד את כתב-העת הספרותי "רבולבר רוויו", ואף שר בלהקת רוק מחתרתית שהקים יחד עם אחיו.

על המורשת המשפחתית הוא מספר: "זה נכון שגם סבי קארֶל היה סופר, וגם אבי יוזף, אבל האמת היא שאני זוכר את אבא שלי קם מוקדם בבוקר ולובש את המעיל העבה, מדי העבודה של הפרולטר. כאינטלקטואל מורד, דיסידנט, הוא גורש מכל מקום, כמו הרבה חברים שלו. סבא קארל, שהיה סופר קתולי, גם כן לא נתפש בעין יפה במרחב הסובייטי האתיאיסטי. כך שהמורשת הספרותית הביתית הייתה עבורי יותר מכול מורשת של התנגדות".

"היום אני עובד בספריית ואצלב האוול", הוא מוסיף. לקוראים שאינם צ'כים: ואצלב האוול היה סופר ומחזאי צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסולובקיה, שעסק בפעילות חברתית ופוליטית והביע את התנגדותו הן בכתביו והן בפעולות אקטיביסטיות, והיה הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית, זוכה פרס גנדי לשלום. הוא נעצר ונכלא מספר פעמים בעקבות דרישותיו לכבד את אמנת זכויות האדם והקמת ארגון שתמך במתנגדי המשטר.

"אני מנהל מין מועדון תרבות - זה אומר שאני מארגן הקראות, תערוכות, דיונים וכדומה, ואני עושה זאת מרצוני החופשי ובשמחה, עם תחושה שמדובר בכבוד. כשלפעמים אני חורק שיניים - כי עם כל הדברים האלה לא נשאר זמן לכתיבה - אני אומר לעצמי בלב: תסתום ת'פה! הוא, האוול, חמש שנים הוא היה בכלא וגם הוא לא ממש היה יכול לכתוב שם. אה, כן, עוד דבר אחד נראה לי חשוב ברקע המשפחתי הספרותי שלי: חוש הומור שחור. זה כנראה עובר בירושה".

את כתיבת השירים זנח טופול ב-1994, זאת לאחר שכמה שנים קודם לכן זכה בפרס טום סטופרד היוקרתי. ספר הביכורים שלו "אחות", הוכתר כספר העשור על ידי הביקורת, והפך לקאלט. באחרית הדבר ל"לגרגר זפת" מציין פרידמן כי מדובר ביצירה שאינה ניתנת לתרגום, משום שטופול מפרק בה לחלוטין את השפה, וכמו ממציא שפה חדשה, אשר נטועה עמוק בשורשי האומה הצ'כית. ככלל, יצירתו עוסקת במיעוטים, קבוצות שוליים ונושאים חברתיים. כך גם ברומן הקצר "ארץ קרה", שזיכה אותו בפרס החשוב על-שם יוסלב סייפרט, שגם אותו תרגם פרידמן.

מה הניע אותך לכתוב את "לגרגר זפת"?

"לקח לי עשרות שנים להגיע לספר הזה. כל הזמן חשבתי איך לתפוש את הטראומה של צ'כוסלובקיה הכבושה, של הארץ שהותקפה ב-1968 על ידי צבאות של חמש מדינות. בסוף פשוט השקעתי את עצמי לגמרי במי שהייתי אז: ילד מפוחד בן שש, שעוקב במטושטש אחרי כל הטנקים האלה, הבניינים הבוערים, הדגלים הקרועים שמתגלגלים על הארץ; ובחדות רבה הוא תופש לא את הרגעים הכמעט-קולנועיים האלה, אלא את ההורים שלו, את המבוגרים, הוא חש פתאום שהם חסרי תקווה וחסרי אונים".

בית ספר למרגלים

"להשתמש בילד כמספר זה כמובן גם טריק ספרותי", הוא מוסיף. "אתה יכול להתפרע בפנטזיה, אתה משחק בשפה. ומה שזעזע אותי היה שהמקום הזה, שבו 'ילדים של זונות ושל זרים' ויתומים שנותרו אחרי שהוציאו להורג את הוריהם, או כאלה שההורים שלהם ברחו מהקומוניסטים ויצאו לגלות, הפכו ללוחמים מיומנים ולבני-זונות רצחניים. אני הנחתי שהמצאתי את הבית הזה. רק אחרי יציאת הספר הגיעו לידי חומרים שמהם למדתי שבאמת, בשנות ה-50 היה קיים מין 'מעון' שכזה בעיר זאמְרְסְק, לנערי רחוב, שהיו אמורים - בניהולם המקצועי של כל מיני וֶטֶרָנִים - ללמוד להיות סוכנים ומרגלים. אבל זה לא עבד.

"ב'בית הספר של הטוטליטריזם' לא הצליחו להפוך אותם ליָניצָ'ארים כאלה, כמו שהטורקים הפכו נערים נוצרים לחיילים נאמנים. רוב הנערים האלה גמרו בתור פושעים או אלכוהוליסטים. בלי אהבה זה פשוט לא עובד, ו'לגרגר זפת' הוא במובן מסוים גם סיפור אהבה. איליה הרי מחפש כל הזמן מישהו להשתייך לו".

איליה הוא ילד בודד מאוד, שלמעשה תר אחר משפחה ושייכות.

"איליה הוא נער צעיר וחסר מזל, מבורך בדמיון ובפנטזיה, שצריך להפוך להיות לוחם", מסביר טופול. "הוא ממזר בין ממזרים, כמו שצריך להיות כזה צ'כי אמיתי. הוא נווד ומנודה, שמייחל לביטחון, למשפחה ולחֶברה, ובסופו של דבר, כמו פיקארו אמיתי - גיבור הרומן הפיקארסקי - מדובר עבורו בדבר אחד ויחיד: בלשרוד. נזפו בי שזו דמות לא מוסרית. נו, זה באמת מצחיק אותי".

"בספר הזה גם הראיתי במין אירוניה מה למדתי בבית הספר. דרך אגב, בזמן הקומוניזם היה לנו חינוך מיליטריסטי מאוד, אבל אני גם הייתי אז אולי היחיד, נו, היינו מעטים, שבאמת קראתי את ספרי המלחמה הסובייטיים שהכריחו אותנו לקרוא, ה'ריאליזם הסובייטי' הזה היה הסגנון הספרותי היחידי שנלמד, והיום הוא כמובן נשכח לגמרי. אבל כמה מהסופרים הסובייטים האלה: בונדרב, בקלנוב או ואסיל ביקאב מבלרוסיה, באמת כתבו נהדר.

"אם אני מתאר מתקפת טנקים או הקמת קורגן, טומולוס, זה חייב להיות מדויק. גם הנער הלוחם שאוב ממיתוס מלחמתי סובייטי ישן, אולי גם צ'כוסלובקי, מהמיתוס של החיילצ'יק הצעיר, האמיץ, החמוש בקלע. הוא 'בן הגדוד' - ילד רחוב שהחיילים מאמצים אותו והופכים אותו לחייל-על".

האם קיימת עדיין ספרות צ'כית מחתרתית?

"הספרות הצ'כית העכשווית היא עבורי זרם חי, אני מרגיש חלק ממנו, יש כאן אחווה שבטית חזקה, הכלא הלשוני המשותף שלנו. בין הסופרים האלה נמצאים כמה מהחברים הטובים ביותר שלי, למשל פטר פאלאצ'ק או אמיל האקל. אבל אנחנו לא מדברים בינינו על ספרות, יותר על החיים. איך כל אחד מבשל את השיקוי שלו, זה עניין פרטי. אני חושב שעשיית ספרות מחתרתית זה משהו שכבר נמצא מאחורינו. אותי מעניינת ספרות שמתמודדת, איך להגיד, עם הקיום האנושי, עם בדידות, עם מוות, עם תחושות של אושר ושל נס. למרות שככה, כשזה כתוב, זה בטח נראה מגוחך ומביך. אבל ברצינות: כשהכתיבה לא עוסקת בקיום, בַּכּוֹל, אז היא לא עוסקת בכלום".

על אף הקושי שבתרגום יצירותיו של טופול, ספריו מתורגמים ללשונות רבות. טופול טוען כי הוא בר מזל שהספרים שלו מתורגמים. "הספר האחרון, 'ארץ קרה', תורגם כבר לשבע עשרה שפות, נדמה לי. התרגלתי לקהל המרכז-אירופי: נאמר לפולנים, לגרמנים, לסלובקים, לאוסטרים ולהונגרים. אנחנו מתבשלים באותה קדרה מרכז-אירופית,

ההיסטוריות שלנו שזורות אלה באלה, יכול להיות שאנחנו גם חולקים הומור. אבל זה שהספרים שלי יוצאים גם בסקנדינביה, במערב אירופה ובדרומה, או למשל בטורקיה - זה ממלא אותי שמחה וסקרנות".

לשירה טופול ככל הנראה לא יחזור. לטענתו, הוא עדיין כותב, אבל לא מפרסם את השירים. "זה דבר אחד להתכוון לזה, לכתוב את השיר, ודבר אחר לעשות משירים בודדים ספר. לא מתחשק לי לעשות את זה עכשיו, אני אפילו לא יודע למה". אך לטופול בהחלט התחשק להגיע לישראל לכבוד פסטיבל הסופרים בירושלים, ולרגל השקת הספר "לגרגר זפת". שני מפגשים ייערכו עמו ועם המתרגם, היום (ג') וכן ב-14 לפברואר, בקפה הספרותי ביריד הסופרים.

בשונה מסופרים רבים, המציינים את עמוס עוז או דויד גרוסמן כסופרים ישראלים שהם מכירים ומעריכים, טופול דווקא מציג - שוב - אלטרנטיבה מפתיעה: "יש סופר ישראלי אחד שהקסים ועורר אותי. אני משוכנע שהוא השפיע עליי גם בכתיבת 'לגרגר זפת'. עד היום איש לא שאל אותי עליו. מדובר בעמוס קינן, ובספר שלו 'הדרך לעין חרוד'. הייתי מאוד שמח לקרוא עוד דברים שכתב, אבל בינתיים לא תורגם דבר נוסף לצ'כית".

תודה מיוחדת לפאר פרידמן שעזר בתרגום הראיון.