בין יאוש לתקווה: הצד הפלסטיני של "שומרי הסף"

"שומרי הסף", סרטו של היוצר הישראלי דרור מורה, זכה אמש בפרס השלום בפסטיבל הקולנוע בברלין . בעוד שבועיים יתמודד על פרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי. פרופ' סרי נוסייבה, מרצה לפילוסופיה ונשיא אוניברסיטת אל-קודס בירושלים, צפה בסרט והוא כותב עליו בטור אישי מיוחד ל-ynet.

במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי "שומרי הסף", עלו בי כפלסטיני תגובות שונות שגרמו לי ללא פחות מהלם.

• כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

תחילה, פלסטינים רבים, וגם אני ביניהם בנקודת זמן כלשהי, ראו בפעילויות השב"כ חלק אינטגרלי - וכנראה האכזרי ביותר - של משטר טוטליטרי מרושע וחד ממדי, מרכיב בלתי נפרד משאר המערכות הלוחמניות של ישראל.

בלי להקטין בכל דרך שהיא את התפקיד האכזרי ומבצעיו של הארגון, זו היתה התגלות לראות הדרך בה בכירי השב"כ הרגישו נבגדים וננטשים על ידי המנהיגים הפוליטיים, ואיך למשל במקרה של המחתרת היהודית - נוצר קרע אמיתי בתוך המערכת הבטחונית.

הטריילר של "שומרי הסף"

באופן טבעי, אנחנו מעריכים שהפלסטינים היו אלו שהושפעו מפעולות המחתרת יותר מכל, והמערכת הפוליטית סיפקה למעורבים דרך מוצא. ה"לוויתן", מתברר, הוא לא יותר ממקום של גופים מסוכסכים ואינטרסים צרים. יותר מהכל, זה היה "מספק" לשמוע את המסר הרם והברור שלדעתי רוב הפלסטינים מאמינים באופן טבעי בנכונותו: יתכן שהשימוש בכוח עוזר לישראל להשיג נצחונות טקטיים, אבל הוא כושל בכל הנוגע להשגת פיתרון אסטרטגי לבעיה הפלסטינית. 

• חוקרי השב"כ מטלטלים בחקירה: שמוליק דובדבני על "שומרי הסף"
  

רק פיתרון פוליטי, כפי שזיהה יצחק רבין המנוח, יכול להביא לישראל את הניצחון לו היא זקוקה באמת. האלטרנטיבה היא עתיד עגום של מדינה אלימה, ממש כפי שחזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מיד אחרי מלחמת ששת הימים. והעתיד הזה נוקש על דלתה של ישראל, כפי שראשי המודיעין חשים בימים אלה ומתוודים על כך מול המצלמה.

הבמאי דרור מורה עם ראשי השב"כ לשעבר שמופיעים ב"שומרי הסף": עמי איילון, אבי דיכטר, יובל דיסקין, כרמי גילון, יעקב פרי ואברהם שלום(צילום: מוטי קמחי)

נכון, זהו פיצוי קטן עבור הפלסטינים שסבלו מידי השירות האכזרי, לשמוע שראשיו גילו את האור. עם זאת, אם הלקחים שנלמדו בראייה לאחור יופנמו באופן רציני על ידי מתווי המדיניות בנוגע להתנהלות עם העם הכבוש - ואלו לא יפטרו את הדברים כהתבכיינות רגשנית - אז יתכן שתיחסם הכניסה בפני הרוע שבפתח.

אני מודה שהתעורר בי פחד עמוק בבטן במהלך אותו רגע בסרט, כשאחד מראשי השב"כ מספר כי ראה איך אצל המנהיגים יש "רצון לתת לאירועים להכתיב את המציאות". מתברר שחוסר המזל המשותף של שני העמים ממשיך,

כשפוליטיקאים מאפשרים לאירועים להוביל אותם. האבחנה הכללית הזאת - שנעשתה במקרה זה בהקשר של פרויקט ההתנחלות - באה להעיד על ריק פוליטי בדרגים הגבוהים ביותר של המנהיגות. לאבחנה זו שותפים בדרך זו או אחרת כל המרואיינים בסרט.

ההתנהלות הזו נוגעת להתעלמות מהאתגר האסטרטגי שמציבה אוכלוסיה מדוכאת ועוינת, או לדרך בה המתנחלים וקבוצות דתיות קיצוניות בתוך ישראל עצמה מעצבים אט אט את האופי של המדינה ומדיניותה. לבטח, ההנהגה הגרועה ביותר שיכולה לישראל להיות - אפילו מנקודת מבטי הפלסטינית - היא זו שמאפשרת למציאות מזעזעת להתפתח דרך אינרציה אסטרטגית.

למרות שהוא לא הזכיר את הציטוט הספציפי, אני יודע שעמי איילון מעריך את האימרה המיוחסת לאדמונד ברק ש"כל מה שצריך כדי שהרשע ינצח, זה שאנשים טובים לא יעשו דבר". המסר החמקמק של הסרט הוא שהרשע הפך למנצח - בראש ובראשונה בדרך בה ישראל השתנתה לאורך הכיבוש רב השנים, יותר מאשר בהתנהלותה מול הפלסטינים. אבל באופן פרדוקסלי, חייבים להודות שהעובדה שהסרט צולם והושלם, מכילה בתוכה גרעין של תקווה.

פרופ' סרי נוסייבה נחשב לאחד מאנשי הרוח המובילים של הרשות הפלסטינית. ב-1991 שהה במעצר מנהלי למשך חודשיים, בשנת 2002 הוביל ביחד עם עמי איילון (אחד מששת ראשי השב"כ שהתראיינו לסרטו של דרור מורה) את יוזמת השלום "המפקד הלאומי". כיום הוא משמש כנשיא אוניברסיטת אל קודס במזרח ירושלים.