נגה אלבלך: "קפקא גרם לי לעזוב את שוק ההון"

הספרות היא שהצילה את הסופרת והעורכת נגה אלבלך. במשך עשר שנים היא עבדה ככלכלנית וכאנליסטית בשוק ההון והחלה "לגווע להנאתה", כלשונה. "כאנליסט אתה ממליץ על מניות ונמצא במרדף חסר תוחלת אחריהן. זאת חוויה מרוקנת מאוד", היא מספרת בשיחה עמה לרגל צאתם לאור של שני ספרים שכתבה.

"אני זוכרת שמדי פעם הייתי לוקחת ימי חופש ונשארת בבית וקוראת. הספרות לא היתה משהו חשוב בחיים שלי אז, אבל דרך הקריאה הצלחתי למלא ולהרגיש את עצמי מחדש". המצב הלך והתדרדר עד שהחליטה להתפטר. "זה היה מפחיד נורא כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך, בעיקר מבחינה כלכלית, והכול מתפוגג. אז הימרתי על הספרות".

"הדחיפה". לא מחפשת להראות פירוטכניקה של כתיבה

ההימור השתלם לאלבלך, שהחלה ללמוד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. "אני חושבת שאם היו עושים צילום רנטגן לראש שלי היו רואים זיקוקי-דינור", היא מספרת בחיוך. "אחרי שנים של הרעבה נפשית, הבנתי שאני במקום הנכון, עם אנשים שדיברו בשפה שלי, ולא חשבתי שאני יכולה לדבר בשפה הזאת בכלל". השפה תהפוך למהותית ביותר עבור אלבלך, אך נדמה כי כל זה לא היה קורה לולא קפקא וזלדה: "את השיר 'שני יסודות' של זלדה גיליתי במקרה, ובמשך שנתיים הוא היה תלוי בעמדה שלי ככלכלנית. הרגשתי שהיא כותבת עלי ושאני הברוש הזה, שיודע ש'יש בו דמיון, חירות..., שיש בו מן השלהבת'. אבל הייתי כל כך עצורה, ממש כמוהו".

"בנוסף, נולדו לי תאומים, ובחופשת הלידה קניתי ספר של קפקא, 'גזר דין'. הלכתי לערב על קפקא במכללת 'עלמא' עם אילנה המרמן, ואני יכולה להגיד בוודאות שהגילוי אותו שינה לי את החיים. לא האמנתי שזאת ספרות, לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה. לא כתבתי בכלל, כך שלא התעניינתי בו מצד הכותבת. זה היה כל כך חזק ושונה מכל מה שהכרתי, ובמשך שנתיים קראתי רק קפקא. בסופן עזבתי את שוק ההון. קפקא מוביל אותך לזה".

החמישייה הקאמרית של אלבלך

בתזמון מפתיע רואים אור שני ספרים חדשים של אלבלך: "הדחיפה" - שלוש נובלות (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שעל אחת מהן זכתה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, וספר ילדים בשם "העוגה של סבא אליהו" שאיירה ג'ני מייליכוב (בהוצאת "מטר"). אלבלך פרסמה נובלות וסיפורים קצרים בכתבי-עת כדוגמת "עיתון 77", והנובלה המצוינת 'נירה', המופיעה בספר, התפרסמה לראשונה באסופה "מאחורי הכסף יש סיפור" (בהוצאת "אחוזת בית"), שערכה דנה אולמרט שדחקה בה לכתוב נובלה, שכן עד אז היא כתבה סיפורים שקצרים מעמוד.

אלבלך פרסמה גם ספר יפה לקוראים צעירים בשם "אלי פורש כנפיים" שאיירה רות גווילי. היא עורכת בספרית פועלים בשיתוף עם אברם קנטור את סדרת הסיפורת האיכותית, שהביאה לקוראים מכתביהם של דיוויד פוסטר וואלאס, חרברנד באקר ורוברט ואלזר. "הסדרה נוצרה מהשטח, מספרים שהבנו שאנו רוצים להביא", היא מספרת.

ובכל זאת, רק וואלאס זכה להצלחה.

"אני חושבת שזה תפס בצורה חובקת, חוג מסוים של אנשים שמרגישים שהם חייבים לקרוא את הספרים שלו. יש בוואלאס ביקורת מאוד אקטואלית, ביקורת של תרבות והמון הומור. הקובץ הראשון שפרסמנו הוא יותר אקזיסטנציאליסטי. מבחינתי, ההצלחה של הסדרה היא לפרסם מישהו שלא הכירו קודם, ובהחלט יש את העולם לפני ואחרי וואלאס. זה משנה חיים, בסדר גודל שכזה".

בדומה לוואלאס ולקפקא, בכתיבה שלך את מפרקת את המציאות לסיטואציות שמובילות למקרי קיצון.

"אני אקח אותך למישהו אחר: יוסף אל דרור. הוא אלוף הפירוקים והיוצר שהכי השפיע עליי. ספר הילדים נכתב בהשראת מערכון של החמישייה הקאמרית, 'החקלאי המתלונן', שהוא כתב. רמי הויברגר מגלם חקלאי שמתלונן על הכול, עד לכדי אבסורד. זה אנרכיסטי בטירוף והמערכון הזה הפעיל אצלי משהו. הסיטואציה של חקלאי מתלונן זה מן אוטומט בתרבות, גדלנו על התלונות התמידיות הללו, ויוסף אל דרור שם את האוטומט במציאות מופרכת לחלוטין, ומגחיך את האוטומטיזציה ואת המבנים שאנו לא שמים לב אליהם ביום-יום".

אז בכתיבה את אנרכיסטית?

"בחיים הפרטיים אני מיינסטרימית", היא מוסיפה. "אני גרה בשכונת בבלי בתל אביב, נשואה ואם לשלושה ילדים. אני שכירה. המקום היחידי שאני יכולה לבטא את האנרכיזם זה בספרות. רק שם אני לא מתביישת. ההורים שלי לא חינכו אותי נכון", היא צוחקת, "לא נתנו לי את הכלים להיות אנרכיסטית".

אנרכיזם שהופך לנונסנס

בספר הילדים שכתבה, מתקיים עולם הפוך: הסבא מכין עוגה מהרכיבים הנדרשים, אך את החלב הוא לוקח מהנחל, את הקמח מהפרה וכן הלאה. "הציפייה שנשברת זהו בדיוק האוטומט שקורס", היא מסבירה. בספר הילדים של אלבלך האנרכיזם הופך לנונסנס, ההיגיון הפנימי נקלט במהרה, והתוצאה היא ספר מצחיק מאוד. או אז מגיע ילד ואומר לסבא שהוא מתבלבל וטועה, ולרגע אחד נדמה כי נציג המציאות ישבור את האבסורד המהנה. אך לא כך.

מתוך "העוגה של סבא אליהו". לשבור את הציפייה האוטומטית(עטיפת הספר)

"עורכת הספר, נעה סמלסון, אמרה לי: 'זה נורא מרגש, זה סיפור על סבא ונכד', וכל כך שמחתי שהיא הבינה את זה. אני לא יודעת להסביר למה לרגע הילד הוא הנציג של המציאות. העניין הוא ששניהם מתגעגעים מאוד למשהו. הרגש הוא שמשמעותי ולא החוקיים החדשים של העולם".

הפן הרגשי מהותי עבור אלבלך. לטענתה, "הדבר שהכי חשוב לי בתור כותבת זה לגרום לקוראים להרגיש משהו. קודם כל אתה צריך להיות חשוף - גם בפני עצמך - לדעת מה אתה מרגיש, וזה לא פשוט. בדומה לוואלאס, אני חושבת שהאינטימיות חשובה לי. אך בשונה ממנו, כי הוא לפעמים מאבד את האינטימיות בשביל להראות כמה הוא מבריק, לא מעניין אותי להראות פירוטכניקה של כתיבה".

האינטימיות מרכזית גם בספר "הדחיפה". כך למשל, איה, גיבורת הנובלה הראשונה, שזכתה ב'כוכב נולד', מתחמקת מגורלה ומוצאת את מקומה דווקא בהופעות רחוב מול קהל קטן בקריית שמונה. "צריך להרגיש את מי שעומד מולך", מסבירה אלבלך. "כי מה זה משנה אם לליידי גאגא יש מיליארד צפיות ביוטיוב. מיהם האנשים האלה?"

בשלוש הנובלות הגיבורות של אלבלך אינן מרוצות מהמקום בו הן נמצאות. הן בודדות ומוצאות נפש תאומה, שעוזרת להן להגיע למחוזות בעלי משמעות עבורן. אך אלבלך אינה מסמנת פסגה ספציפית כמנוחה והנחלה שלהן, ודווקא סממנים של הצלחה - זכייה בתחרות כישרונות, משרה נחשקת באקדמיה וכדומה בסיפורים שלה - מתגלים כעקרים.

"מה שחשוב בסיפור הם האינטימיות והאהבה. האנשים שקרובים אליך. הדמויות בנובלות לא מוצאות את עצמן, אבל הן מספיק פתוחות בשביל לאפשר לעצמן להיות באינטימיות, וכשכבר נוצר קשר - הוא חזק מאוד. כשכתבתי את הסיפור 'נירה', למשל, הרגשתי שיש בדיאלוגים משהו מהקצב של הדיאלוגים שכתב יוסף אל דרור: קצר ותמציתי, מרוקן מרגש אבל מכיל המון".

את לוקחת סיטואציות מהמציאות ומעניקה להם טוויסט מפתיע, קצת כמו בטלנובלה.

"אני לא חושבת שמחזה או ספר צריכים להיות חיקוי של המציאות. החיקוי משעמם, זה ישמע כמו פטפטת. החוכמה היא לעשות משהו אמנותי עם הדיאלוגים, משהו שמשיק למציאות ואומר עליה משהו. יש דרמה בנובלות שלי: למשל, איה בורחת מהכוכבות שלה, או בנובלה האחרונה כשלמסיבת יום ההולדת של הילדה הלא מקובלת, אף אחד לא מגיע פרט לילדה אחת.

"אבל אני בורחת לצדדים של הדרמה, לחפירה בדרמה עצמה: כך איה יוצרת קשרים בעלי

משמעות דווקא במקומות הנחבאים, שאינם קשורים לכוכבות שלה, ובמסיבת יום ההולדת הפוקוס הוא לא על הכאב שבכישלון המסיבה, אלא בכך שנוצר במהלכה קשר הדוק בין שתי ילדות שונות זו מזו לכאורה. בהתאמה, גם קורים דברים קיצוניים במידה מסוימת, כי בעצם כל דבר יכול לקרות".

"היצירה היא אלמנט רווח בשני הספרים שכתבה: הדמויות מציירות, מנגנות, שרות ויוצרות. גם בספר הילדים, הילד מביא עמו חליל, והמנגינה - היצירה האמנותית - היא שמחברת בין עולם המציאות לעולם הפנטזיה. "ניגנתי במשך שתיים-עשרה שנה על פסנתר, ואחרי זה לא ניגנתי עשרים שנה", מספרת אלבלך, "אבל המוזיקה תמיד היתה נוכחת מאוד. היצירה האמנותית הצילה אותי, ואולי בשל כך היא כל כך מרכזית גם בכתיבה שלי. מבחינתי זאת שליחות: אם אני יכולה 'לשחק' בלהיות אילנה המרמן, שתרגומיה לקפקא שינו את חיי, אני עשיתי את שלי".