שוויון בנטל - קרב מאסף על צביון המדינה

המשא ומתן הקואליציוני רק בתחילתו וכבר מהלכים עלינו אימה ששכרה של ההתעקשות על שוויון בנטל ייצא בהפסדה. אך אם עושים סיכום ביניים של הפשרות הפוליטיות בין המפלגות החילוניות לבין המפלגות החרדיות בכל תחומי החיים, מתברר שהציבור החילוני מופלה לרעה באופן שיטתי והמרחב הציבורי מתחרד.

הדרישה מהציבור החילוני מובנת מאליה. לעומת זאת, הוויתור מצד החרדים הוא בגדר המלצה. זה לא מתחיל בשירות הצבאי אלא במערכת החינוך, שוויתרה על לימודי ליבה במגזר החרדי, על השכלה כללית ולימודי אזרחות ובכך סללה את הפער הבלתי ניתן לגישור בצו ראשון.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אוצרות הורדוס שייכים רק לישראל? / יגאל ברונר ויונתן מזרחי

אימא יש רק בסקייפ / רוני מרגלית

מערכות צבאיות, כמו אלו הדתיות, מבוססות על כפייה וציות. כשחייל חילוני - וגם מסורתי, או דתי לאומי, או דרוזי או בדואי - מתגייס לצה”ל, איש לא שואל אותו אם מתאים לו להקריב שלוש שנים מחייו או להיות בסכנת חיים, לא כל שכן להיקרא למילואים במשך כמה עשורים. גם לא מתייעצים איתו על תנאי השירות, סביבת השירות או על מזון מועדף.

יש גם סיבה טובה מדוע המערכת מגייסת חיילים בגיל 18 - ניתן עדיין לעצב את זהותם, הם לא עמדו על שלהם, עוד לא יצאו לעצמאות. הם מתלהבים ומלאי מרץ. נוסף למצבם הפיזי והמנטלי האופטימלי, הם רווקים ללא משפחה. מחויבותם למערכת נרכשת בקלות וניתנת חינם. מצבן של הבנות החילוניות טוב במעט - הן משרתות פחות שנים, יש להן אפשרות מילוט נוחה יותר - הצהרה על פטור מטעמי דת. הן מתנדבות לתפקידי לחימה או תומכי-לחימה ועושות מילואים באופן חלקי.

מול כל אלו, קשה להבין את התבטלותו של צה”ל בפני המועמדים לשירות החרדים ורבניהם וכניעתו לתנאי השירות שהעמידו. מדוע מסכים צה"ל עם קיומם של מסלולים בדלניים, המנוגדים לעקרונות הממלכתיות והשוויון? ואיך מחשבים את המחיר שנדרש לשלם הציבור הממלכתי על האימפוטנטיות הזו?

הנתונים גם מראים שתוך כמה שנים יוריד שיעור המצהירות על אורח חיים דתי את מספר החיילות המתגייסות אל מתחת ל-50%. מה יקרה לחוק שירות החובה כשמחצית מהאוכלוסיה לא תתגייס? ומי יהיה הגבר הראשון שיעתור לבג"ץ מרגע שייאלצו לפטור את הנשים?

פוטנציאל למתקפת נגד

השיחות הקואליציוניות ויתרו על התמונה הגדולה. הן עוסקות במספרים ובמכסות. אבל בטווח הארוך, השפעת הפשרות הללו על אורח החיים הישראלי חורגת בהרבה מהצרכים המבצעיים של המערכת הצבאית: כבר כיום יש מסלולי לימוד נפרדים לנשים ולגברים במוסדות השכלה גבוהה "כלליים", מסלולי הכשרה נפרדים במשטרה לצוערים דתיים, תחבורה למהדרין, הפרדה ביישובים ועיסוק "פורנוגרפי" בצניעות גם על-ידי רבני הציונות הדתית.

נכון שהאשם בראש ובראשונה במערכת הפוליטית. היא שמאפשרת אפליה זו בכסות הדמוקרטיה ובתואנות כללי המשחק הפוליטי ומחיר הרכבת הקואליציה. במילים אחרות, יש קשר של סיבה ומסובב בין הגידול הסוחף שנעשה בקיום אורח חיים חרדי לבין הסבסוד הממשלתי שלו: בפטורים, בקצבאות, בתמיכות ובמכרזים - כולם תפורים לצרכיו של מגזר מסוים שלאו דווקא רוצה בשגשוגה של המדינה.

בה בעת, היהדות מצטמצמת מעולם תרבותי, לאומי וחברתי למנגנון ביורוקרטי מסואב של מתן שירותי דת, שכל תכליתו לבסס שליטה בתקציבים, במשרות ובנדל"ן. אנו נמצאים כרגע בקרב מאסף על דמותה של המדינה. בעגה הצבאית ניתן לפרש אותו בשני מובנים: למזער נזקים בנתיב הנסיגה אבל גם ליצור פוטנציאל מחודש למתקפת-נגד. נציגי השוויון במשא ומתן הקואליציוני צריכים לדרוש השוואת תנאים ומסלולים של כל המגזרים - בשירות, בחינוך, בתמיכה וקצבאות. דין חייל כדין מתנדב כדין אברך כדין סטודנט: במחויבות, במשך השירות, בסיכון, בתגמול.

זה נראה הזוי? אפשר לחילופין להשוות תנאים באופן שונה - לבטל את גיוס החובה ושירות המילואים לכולם ולאפשר בחירה לכל המגזרים. לעבור לצבא מקצועי, שבו יתנדב מי שירצה לשאת בנטל ההגנה על המדינה. אם לא עבורנו, עשו זאת עבור הילדים שלנו.

ד”ר עפרה גרייצר, מומחית למערכות צבאיות, המכללה לביטחון לאומי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il