"בית הקלפים": קווין ספייסי בנימה אישית

אחד הדברים שקווין ספייסי ממש טוב בהם, הוא לשבות את הצופים שלו. ראינו אותו עושה את זה ב"החשוד המיידי" עם צליעה וכריזמה מפה ועד הודעה חדשה, ב"שבעה חטאים" בתור רוצח פסיכופט ומבריק, ב"אמריקן ביוטי" וכמעט בכל דבר אחר שהשחקן זוכה האוסקרים נגע בו.

ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

סיום "אמא ואבא'ז": משפחה עליזה, למרות הכל

"חי בלה לה לנד 2": מה היה בה, מאיה

"דוקוסלב" עם בר רפאלי: בואו נחזור לפרופורציות

כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו

עם ההנחה הזו, אפשר להגיד בשקט שהוא גם הדבר הכי טוב, ואחד העיקריים שמצדיק את הסדרה"בית הקלפים" (שעלתה אמש, ב', ב-HOT וב-YES) בה הוא מגלם את הדמות הראשית - אותה הסדרה שהזמינה חברת נטפליקס בהשקעה של כ-100 מיליון דולרים, שלמרות שרק כעת עלתה לאוויר, היא כבר בדרך לצילומי עונתה השנייה.

קווין ספייסי ב"בית הקלפים". שחקן של נגיעת אוסקר

האם החידוש המהיר הזה מוצדק? יכול להיות שחלק מהסיבה היא שהמשקיעים קיבלו, יחד עם כל המדינות בהן הסדרה משודרת, את כל 13 הפרקים של העונה הראשונה בבת אחת. נטפליקס, בהיותה חברה שעוסקת בסרטי וידאו, החליטה לעשות משהו חדש בנוף, ולאפשר למשקיעים צפות בכל הפרקים יחד, בשירותי ה-VOD בארצות הברית, בריטניה אירלנד וסקנדינביה, החל מה-1 בפברואר - ומעכשיו גם אצלנו.

אצלנו היא משודרת במקביל לכך גם בימות השבוע, כמו סדרה "רגילה", כדי שהצופים יחליטו איך הם רוצים לצרוך אותה. יכול להיות שמהלך זה מעיד על כך שאנחנו עדיין לא יודעים איך לאכול תופעה כזו: סדרה שניתנת לצפייה במלואה, בלי דחיית סיפוקים. רק הזמן יגיד אם צורת ההגשה הזו תתפוס, או לא. נכון לעכשיו היא לבטח מתאימה לקהל שלרוב מוריד סדרות, ומתמכר אליהן מהר.

קלף מנצח

על פניו, "בית הקלפים" לא מציעה לנו שום דבר מרגש וחדש. הסדרה מבוססת על מיני סדרה בריטית מוערכת עם אותו השם מ-1990, שהתבססה על ספרו של הפוליטיקאי מייקל דובס. במעבר לגרסה האמריקנית היא נהנית מתקציב מכובד, במאי מוערך ושחקן ראשי - שמגיעים עם מוניטין מפואר ושיתוף פעולה קודם עם הצד האפל של הקולנוע (ב"שבעה חטאים").

על הסדרה מופקד הבמאי דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב", "הרשת החברתית", "נערה עם קעקוע דרקון"), וכן שותף להפקה ואחד מהכותבים הראשיים הוא בו ווילימן ("משחקי שלטון"). העלילה נשענת ברובה על מעלליו בוושינגטון של חבר הקונגרס פרנסיס אנדרווד, הלוא הוא קווין ספייסי.

רובין רייט. כבר לא באמת "הנסיכה הקסומה"

הפרק הראשון נפתח במסך שחור ורעש של תאונת דרכים. כשהמסך עולה, פרנסיס יוצא מפתח ביתו לשמע יבבות ייאוש של כלב שנדרס. אנחנו לא רואים את הכלב, אבל כן רואים בבירור את פניו של פרנסיס בשעה שהוא מסביר לנו בהישירו מבט למצלמה, למה אין לו סבלנות לכאב מהסוג שהכלב האומלל סובל. בזמן הזה הוא מחסל את הכלב, במו ידיו.

הסצנה הזו מצליחה לרתק, לזעזע ולהיות אמביוולנטית, שכן, לכלב כנראה לא היה סיכוי ומדובר לכאורה בהמתת חסד. מצד שני, לא משנה מה פרנסיס יגיד על כך שהוא עשה את מה שצריך לעשות, הוא הרגע רצח כלב מייבב.

מדובר בהקדמה הולמת (ואולי אפילו מתבקשת מדי) למי שעוד מעט ינחל תבוסה אישית כשלא יקבל תפקיד נחשק שהובטח לו כשר, עם השבעת הנשיא. אגב, לא אובמה, אלא נשיא לבן וגנרי, כלי בדרך של פרנסיס אל הנחלה. ואכן, המפלה הזו תניע אותו במהלך העונה לזמום מסכת מניפולציות פוליטית שלמה ומתוחכמת כדי לשקם את כבודו.

דרמות שמתרחשות בבית הלבן ראינו די והותר, כנ"ל פוליטיקאים מושחתים (עיינו ערך "בוס" שבוטלה אחרי שתי עונות בלבד) ואנטי גיבורים מרושעים ואהובים בכלל. מה הופך את "בית הקלפים" למעניינת בנוף הזה? באופן מפתיע משהו, דווקא השימוש באלמנט תיאטרלי.

ההקשר השייקספירי הולם אותו. קווין ספייסי

ספייסי הוא בין היתר שחקן שייקספירי, אחד שעלה על הבמות בשנים האחרונות בהצלחה יתרה בתור ריצ'רד השני, וגם השלישי. קשה שלא להשוות בין דמותו של ריצ'רד השלישי לדמותו של פרנסיס. שניהם מגיעים עם טענות של "אכלו לי, שתו לי, לא מינו אותי". בשם אותו עוול אותו הם מספרים לקהל כממתיקי סוד בתחילתה של העלילה - אנחנו נאהב אותם למרות וקצת בזכות כל מעשי האלימות, המניפולציה והתככים שיפעילו בדרכם אל הפסגה.

שותפים אינטימיים לפשעים

ריצ'רד השלישי ופרנסיס האמריקני שניהם מצטיינים בפניות לקהל ובשבירת הקיר הרביעי. מה שמוכר בתיאטרון ככלי אמנותי פופולארי, שמור בסדרות טלוויזיה בעיקר לקומדיות. אנחנו רגילים לשמוע פנייה אלינו מהדמות הראשית על המסך הקטן, כשהיא מתווכת כקול בתוך הראש שלה, "ווייס אובר", אבל פחות כשהדמות פונה ישירות למצלמה, כלומר, אלינו.

היות וגם בסדרה המקורית פרנסיס פונה אל הקהל, אין כאן חידוש גדול. עם זאת, עדיין מדובר באחד הקלפים החזקים של הסדרה. קודם כל מדובר בטריק שמייצר הזדהות בקלות, כשאנחנו הופכים להיות השותפים האינטימיים והסודיים של אדון פרנסיס, שמספר לנו על תוכניותיו האמיתיות.

בנוסף, וכאן טמון היתרון האמיתי של השימוש בפנייה ישירה לקהל הצופים, האופן שבו הדבר נעשה אינו מעושה, כפי שניתן היה לחשוש. ספייסי לא נותן לניסיונו בתיאטרון להשתלט על הדמות. כאן הוא מעוגן היטב בתוך סדרה שמצולמת ומעוצבת בצורה ריאליסטית מאוד. לכן, כשהוא מדבר "אלינו", הוא מדבר בשקט, בטון טבעי, לא מלודרמטי, כאילו הוא מסתודד עם חבר טוב, ולא מסביר את העלילה לקהל.

גם המינון של המחווה הזו משחק לטובת "בית הקלפים". ספייסי לא מדבר למצלמה כל חמש דקות, וגם לא פעם בפרק, אלא בכמות שבדיוק מהווה קריצה קטנה שעוזרת להירגע מכל הפרטים הפנים-פוליטיים של וושינגטון.

בפרטים האלו גם טמונה בעייתיות מה, לפחות לצופה הישראלי הפחות בקיא בנפתולי השלטון האמריקני. ההתעסקות הבלתי פוסקת באיומים (מעודנים יותר ופחות) והמהלכים של פרנסיס עלולים להיות קצת מייגעים. יש קו דק בין הניסיון לפענח ולהתפעל מהמהלך המרושע הבא שלו, לבין שעמום מול תסבוכת רווית פרטים שהוא מכין לדמות לא מעניינת, דוגמת שר החינוך המיועד בפרק הראשון.

מה שעוזר לסדרה להתרומם מעל סכנת הברברת הפוליטית הן עלילות המשנה,

בין היתר מעלליה של קלייר, אשתו של פרנסיס שמגולמת על ידי רובין רייט (שלנצח תהיה "הנסיכה הקסומה"). אנחנו רגילים לראות זוגות כאלה כשאחד מהם, בדרך כלל הבעל, בוגד ומשקר לאשתו על כל צעד ושעל. אבל כאן? נראה שמדובר (לפחות מצפייה בפרק הראשון) בזוגיות עם אהבה אמיתית, גם אם רצחנית משהו.

פרנסיס אומר לנו שהוא אוהב את אשתו יותר מאשר שכרישים אוהבים דם, קצת אחרי שהם מדברים זה עם זו בכנות על התוכניות שלו לרמוס ולהשתלט על וושינגטון. מדובר בדמות נשית, עצמאית וחזקה, שמנהלת מערכת יחסים חריגה בנוף הטלוויזיוני.

עוד דמות מעניינת היא זו של זואי, (קייט מארה, אחותה של "נערה עם קעקוע דרקון" והיידן מ"אמריקן הורור סטורי") עיתונאית שאפתנית שרוצה לחשוף את הנעשה בתוך הבית הלבן, ולהוכיח שהיא חוקרת בלב ובנשמה, גם אם צריך לעבור על כמה חוקי אתיקה בדרך. אולי אין כאן בשורה טלוויזיונית גדולה, אבל "בית הקלפים" כן מעוררת חשק לשבת ולראות, אולי לא את כל העונה בבת אחת, אבל לפחות כמה פרקים שלה בלי הפרעה.