גל תורן: "להיות מוזיקאי זה פחות בעייתי מלשחק"
אתם אולי מכירים אותו כסולן מרסדס בנד, אבל לגל תורן כבר יצא לככב בטלוויזיה ועכשיו גם בתפקיד ראשי בסרט "לרדת מהעץ". בראיון הוא מספר על השילוב בין משחק ומוזיקה, והחיבור שלו לדמות הבטלן הפרחח: "מספרים לי שהייתי אפילו יותר גרוע"
לאחר הצפייה בכל התפקידים בהם משחק גל תורן, תמיד עולה התחושה שהדמות היא בעצם הוא עצמו. תורן כל כך אותנטי שקשה שלא לתהות האם העלילה היא בעצם פיסה אוטוביוגרפית מחייו: הרוקר המופרע ב"תעשה לי ילד", השוטר עם הפיוז הקצר ב"המיוחדת", או ניצ הבטלן אותו הוא מגלם ב"לרדת מהעץ" - סרטו החדש של גור בנטביץ'. גם שם הוא שומר על פאסון ה"לא שם זין" שלו.
- כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, תורן הוא ניצ - בחור שעזב במפתיע את חברתו (שרה אדלר), אך חוזר אחרי שנה בניסיון להשיב את מערכת היחסים ביניהם וגם לטפל בכלב המזדקן המשותף שלהם. מול מה שהייתה דירתם המשותפת, הוא נקלע למאבק של פעילי סביבה, המוחים על כוונתו של כריש נדל"ן (דורון צברי) להשתלט על השטח ולהפוך אותו לחניון בתשלום במקום פארק.
אין כל קשר אידיאולוגי בינו ובין ההתנגדות השכונתית שחולמת על איכות חיים טובה יותר, אבל הוא מצטרף אליה ומשתקע על העץ מול חלונה של האקסית שלו - מקום לשים בו את הראש. "אנחנו מגיעים לניצ בסיפור ברגע שהוא עושה שינוי, אבל הוא לא באמת מצליח לעשות אותו. הוא כן רוצה לשחק את המשחק, אבל בדרך שלו, ושם מתרחשת ההתנגשות עם העולם ועם כל האנשים הרגילים", מעיד עליו תורן.
שלא במסגרת שינון טקסטים ומיזנסצנות, ביום יום יש לתורן שגרה עמוסת מחויבויות, הפוכה לחלוטין מדימוי הבטלן הסטלן שלנעליו הוא נכנס בכל פעם. "פעם הייתה לי תשובה ברורה: זה החיים, וזה סרט", הוא מנסה להסביר היכן עובר התפר. אז נכון, יש לו שגרה, עם אחריות ולוח זמנים צפוף: הוא מוביל את להקת מרסדס בנד, כסולן, וכותב; הוא מנהל את אולפני הסאונד שבבעלותו; מגיח לצילומים על המסך הקטן והגדול, ובו זמנית יש לו גם חיי משפחה. תורן נשוי לבמאית קרן חכמה פלוס שתיים.
ולמרות לוח הזמנים הצפוף, והעבודה היומיומית, קשה עדיין להפנים שדמות הטראבלמייקר הדפוק אבל מקסים שהוא עוטה באופן אמין כל כך בהופעותיו על המסך, אינה בהכרח תואמת את המציאות. "האמת, שאני לא זוכר מה הייתי בתקופה שהייתי אמור להיות כזה, אבל מעדויות שאני מקבל, הייתי אפילו עוד יותר גרוע", מודה תורן בן ה-37.
אז אתה אוהב את הדמויות עם השריטה?
"אני מאד נהנה מזה ושמח שאי אפשר להגדיר במונחים של טוב ורע את שלושת התפקידים שנתנו לי לעשות עד עכשיו. אני מאחל לעצמי שחלק מהתפקידים הבאים שלי יהיו שונים, במיוחד אחרי 'לרדת מהעץ', שם זו ממש חגיגה. אני חושב שאני מאד אוהב לשחק את המשחק הזה. רוב הדמויות שלי הם אנשים שהם לבד, או נמצאים במערכת יחסים שנכנסים ויוצאים ממנה או שהם רווקים.
"מהבחינה הזו בחיים שלי, הרומנטיקה היחידה שמעניינת אותי זו הרומנטיקה שתמיד שם עם אשתי, הרומנטיקה שלי עם העבודה שלי, הילדות שלי והסביבה שלי. אבל לי אין שום צורך לדפוק קטעים מסריחים לכל האנשים האלו, או לריב על דברים שאין בשביל מה לריב עליהם".
ומה בנוגע לרומנטיקה שלך עם הכלב פאשה? הוא מגלם בסרט את הכלב של ניץ.
"הוא עשה אודישנים וניצח הרבה כלבים בדרך לשחק כלב נכה. בהתחלה לא רצו אותו, הוא היה צעיר מדי, וחיפשו כלב זקן. ניסו לאפר אותו, לא הצליחו, אבל הוא מקשיב לי. כלב מדהים. כלב שעושה טייקים, ועושה מה שאומרים לו. אחת הסיבות שאמרתי כן לסרט, זה כי אני הולך להנציח אותו. יש לי עכשיו את פאשה לתמיד, ועוד באיכות גבוהה".
הופעה חיה בסרט
כמעט בכל רגע נתון במהלך הסרט, תורן נוכח. הוא מניע את כל מהלך העלילה, ובדיוק כמו שהדמות שלו אולי היתה רוצה, הכל תמיד סובב אותו. משמעות של תסריט שכזה לשחקן היא לא תמיד פשוטה. "זו היתה חוויה והיה המון כיף, אבל גם קטעים שממש לא כיף לעשות אותם", הוא מודה, "זו עבודה מאד אינטנסיבית. קו העלילה מאד דק, ואתה לא בדיוק יודע איפה הדמות צריכה להיות כשהיא נמצאת תלויה על עץ במשך חודש. עכשיו הוא יותר שיכור, עכשיו יותר כועס, יותר בא לו להציק, דגשים של מה שעובר עליו שאי אפשר למדוד אותם".
התחלת כמוסיקאי ונראה שנשאבת לעולם המשחק.
"אני מאד אוהב לשחק, ומקווה שיהיו לי עוד הרבה תפקידים שאוהב לעשות. אבל עוד יותר בעייתי מלהיות מוזיקאי בארץ, זה להיות שחקן בארץ ולסמוך על זה. כמות הדברים ורמת החשיפה שאתה צריך לעמוד בה כדי להתפרנס מזה, יכולה להביא אותך למקום שאתה כבר לא בדיוק תזכור מי אתה, ולמה אתה עושה את זה. אם בחרת שהחיים שלך יהיו אמנות ובמקביל בחרת להקים בית, להביא משפחה ולערוב להם, זה מאד קשה לא להיסחף".
אתה מרגיש שהיום המיינסטרים כבר מחבק אותך ואת האמנות שלך?
"לא הייתי מרחיק לכת. כלהקה, צריך לקחת בחשבון שאת הרוב המכריע של הקהל השגנו ברגליים. היתה תקופה שחשבתי שלמרות שאין לנו טקסטים מחאתיים, מרסדס בנד היא המחאה הכי גדולה. נורא נלחמנו שתהיה את המוסיקה שלנו, ראינו שהקהל בא, למרות שלא היינו מוכרים על ידי הממסד.
היה לנו חשוב להמשיך לפעול כדי שאנשים יידעו שהביטוי העצמי, הוא הדבר הכי חשוב, לא הקולקטיב. זה בער בי בזמנו לספר סיפורים קטנים ואישיים שלנו, לדבר את השפה שלנו, בשביל שהאמנים שנמצאים מסביב יהיה להם את הכוח לספר את הסיפור שלהם, לעשות את המוזיקה והסרטים".
המחאה שלו
אם כבר מחאות, "לרדת מהעץ" העוסק במחאה אקולוגית ורצון לשמר ריאה ירוקה, נכתב לפני אירועי המחאה החברתית בארץ, אבל בתודעה הוא לגמרי מתכתב עם המציאות שנוצרה. בזמן הצילומים, היא עוד ריחפה באוויר עד שגוועה והתפזרה, כשהסיבות לפריצתה נותרו בלתי פתורות. "משהו נורא עצוב שקרה במחאה בארץ, ובעצם זה מה שחיסל אותה, די דומה למה שקורה בסרט. רק שבמציאות זה הגיע יותר רחוק עם הבחור ששרף את עצמו", תורן מנסה לנתח את ההקבלה.
"אתה רואה בן אדם שבאמת זה לחיות או לחדול עבורו. רק אז אנשים הבינו שאף אחד לא מתכוון לזה עד הסוף, וכולם הלכו הביתה למחרת. בגדול בתל אביב, לאנשים יש חיים נוחים, ואז יש לך הרבה מה להפסיד בשביל פיסת דשא. זה מצליח או במקומות שהרבה יותר גרוע או הרבה יותר טוב שיש לאנשים מספיק ביטחון לצאת למאבק. בסרט, יש מלא מטרות של מלא אנשים שלא מובילות לכלום. בתוך הים הזה נשפך ניצ עם כל התסבוך, וככה הוא מוצא את המחאה שלו, דרך אנשים שרוצים פארק, אבל מצד שני לא באמת מוכנים לעשות שום דבר".
בפן של המחאה האישית של ניצ שעולה על העץ, יצא לך לעשות משהו פסיכי כזה בשביל אהבה?
"אני חושב שעשיתי משהו הרבה יותר פסיכי. התחתנתי ועשיתי ילדות. כמה רחוק, ועמוק, ומורכב, ולא מתפשר, והיסטרי. כל הרגעים האלו שנורא קל לשחק בסצנה - של מישהו שדופק על דלת ורוצה להיכנס - כמה זה קטן לעומת להתמודד מול פרי האהבה. זה הדבר הכי מטורף שעשיתי, גם אם כולם עושים את זה בסוף.
"אמר לי פעם חבר, ואני יודע שזה לא מה שהקהל רוצה לשמוע, שפתאום אחרי שנתיים שהיתה לו ילדה, הוא התעורר באמצע הלילה וקיבל התקף חרדה. הוא לא יכל לנשום, כי הבין את הצד השני של האהבה, כשהיא הופכת למקום של מה יקרה, אם יקרה משהו. וככל שעובר הזמן בתוך התחזוקה של הדבר הזה, אתה מבין את גודל הטירוף של הדבר הזה שעשית".
