המשחק המרכזי בערוץ 1: ככה לא בונים משדר
אולפן מאולתר, מנחה תיאטרלי, פרשנים שלא מצליחים לסיים משפט, דני נוימן שמדבר לפני שהוא חושב ויורם ארבל אחד. רן בוקר צפה בדרבי התל אביבי וחושב שיש בעיה בקבוצה
לפני כעשור שידרו בערוץ הראשון את תוכנית סיכום המחזור של ליגת העל בכדורגל - "הראשון בשער". אם זכרוני אינו מטעה אותי, אותה תוכנית היתה כישלון טכני אחד גדול עטופה במעט כדורגל. מי שהנחה את התוכנית היה השדר המנוסה מאיר אינשטיין, שהצליח להמתיק במשהו את הגלולה הנוראית עם שידור מקצועי. אולם אינשטיין עזב והפרשן לצידו, שוער העבר בוני גינזבורג, מונה למחליפו כפיתרון זמני שהפך לקבוע.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"בית הקלפים": קווין ספייסי בנימה אישית
סיום "אמא ואבא'ז": משפחה עליזה, למרות הכל
"חי בלה לה לנד 2": מה היה בה, מאיה
עשר שנים חלפו וברוממה שוב משדרים כדורגל ישראלי. הפעם מדובר בשידור מצויין מבחינה טכנית, אבל עם עקב אכילס בעמדת המגיש בוני גינזבורג. אמש (ב') שודר הדרבי התל אביבי הגדול: מכבי נגד הפועל, צהוב נגד אדום. בערוץ לא ממש התרגשו מהמאורע ולא הכינו תוכנית מיוחדת עבור המשחק הגדול, אלא הסתפקו בנוהל הקבוע: אולפן מאולתר על כר הדשא אותו מנהל בוני גינזבורג, ולצידו שני פרשנים ושחקני העבר - אלון חזן ושביט אלימלך, שעדיין מחפש את המילים הנכונות כדי לסיים משפט.
בעמדת השידור במעלה האצטדיון ניצב יורם ארבל, שעל יכולותיו המקצועיות אין עוררין, ובכיסא לידו הפרשן ושחקן העבר דני נוימן, שהמילה ביקורת בשבילו היא כמו גשם ביום חורף. הוא סופג אותה הרבה, כמעט בתום כל שידור. אחרי שנוכחתם בהרכב הטלאים של הערוץ הראשון למשחק המרכזי, בואו ונשוב לגינזבורג. הוא מנסה, באמת. הוא חי את השידור, שפת הגוף שלו אומרת כדורגל, הוא שולט במסך הפלזמה איתו הוא מנהל את השידור ומנסה לנהל דו שיח קולח עם חזן ואלימלך.
אבל משהו חסר שם. הוא תיאטרלי מדי, מפלרטט עם המצלמה כאילו הייתה רקדנית בתוכנית הריאלטי "רוקדים עם כוכבים" בה השתתף. ואז מגיעות השאלות: "יכול להיות שלבנות קבוצה זה תהליך ארוך, זאת אומרת", הוא מנסה לנסח שאלה לאלון חזן, "היום מקבלת הפועל תל אביב שיש לה כמה שחקנים חדשים אבל ההתאמות, זה נראה לא טוב". מה? מישהו הצליח להבין משהו? למזלו, חזן הבין אותו. אולי זה שפת סתרים של שחקני עבר.
בסיום המשחק, כשראיין בשפה האנגלית את מאמנה של מכבי תל אביב, גינזבורג לא ממש ידע איך להתנהל. "אוקי. סו אוסקר, רגע, טוב אני אתרגם, איי וויל טרנסלייט", מלמל גינזבורג. מילא שהאנגלית שלך היא לא בדיוק של מורה בברליץ אבל תנסה רגע לארגן בראש את מה שאתה רוצה לומר, אתה תראה שיהיה לך יותר קל. גם לנו.
את השידור גינזבורג בחר לסיים במשפט: "מכבי תל אביב בגדול, טובה יותר מהפועל תל אביב". אולי התכוונת ל"מכבי תל אביב טובה בהרבה מהפועל תל אביב?" בכל מקרה, דוגמאות אלה ואחרות מלמדות שלמרות השנים הרבות בהן הוא ניצב מול מצלמה, גינזבורג עדיין לא שולט ברזי הגשת הטלוויזיה - וחבל.
גינזבורג הוא לא ממש היחיד שצריך לעשות שיעורי בית. גם הפרשן דני נוימן שרגיל כאמור לביקורת, לא יצא טוב בשידור. שלא תבינו לא נכון, אני חושב שהוא מנתח את המשחק בצורה סבירה לחלוטין. הוא אולי לא איציק זוהר או עומרי אפק שעושים את זה נהדר בערוץ הספורט, אבל בימים שאייל ברקוביץ', רון קופמן ופיני גרשון משמשים כפרשני ספורט, גם נוימן יכול.
עם זאת, הוא צריך לחשוב קצת לפני שהוא פותח את הפה. הנה לכם מקבץ קטן של ציטוטים: "אי אפשר לתת פה חוק יתרון", אמר במהלך המשחק, לאחר ששחקן של הפועל תל אביב הוכשל. "אה הנה, השופט נותן חוק יתרון", התבדה נוימן שלוש שניות לאחר המשפט הראשון שהוציא מפיו. או לדוגמא, לאחר שנפסקה בעיטה חופשית למכבי תל אביב, אמר יורם ארבל כי החלוץ הצהוב אלירן עטר מבקש רשות ממאמנו לבעוט. "ועטר כנראה יבעט", צעק נוימן. הפעם 2 שניות הספיקו לו להתחרט. "אה לא, מהראן ראדי יבעט", אמר.
והנה אחד אחרון, למרות שהיו עוד רבים. "אי אפשר לתהות על קנקנם של שני השחקנים הזרים של הפועל תל אביב" אמר הפרשן המדופלם אך הוסיף "אבל נראה לי שהם מאוד מאוד בינוניים". נכון, זה לא קל להחזיק שידור במשך 90 דקות, אבל גםלנו לא תמיד קל לשמוע אתכם. בילדותי, לימדו אותי שחושבים פעמיים לפני שמדברים. אם ננסה לתרגם את זה לשפת כדורגל: "כפרה עליך, חכה 2 שניות לפני שאתה פותח את הפה, אתה בטלויזיה נשמה".
אבל לא הכל שחור כמו תוצאת הסיום (4-0 למכבי). יורם ארבל הוא האיש שמצליח להשאיר את הממיר על אפיק 11. אז נכון שהוא לוקה מדי פעם בזיהוי השחקנים מעמדת
השידור הגבוהה, אבל לניסיון שלו אין תחליף. כבר בדקה ה-12 של המשחק הוא מוכיח את הטענה. בעוד מכבי לוחצת על שער היריבה, ארבל אמר כי "יש כאן שער באוויר", וכעבור 2 דקות, הוא בא על צדקתו כשהצהובים כבשו ועלו ליתרון ראשון.
להוציא את גינזבורג ונוימן, שידור הדרבי התל אביבי אתמול ובכלל, שידורי המשחק המרכזי בערוץ הראשון מועברים לרוב בצורה מצוינת, כמעט בלי תקלות טכניות (מה שבכלל לא מובן מאליו כשמדובר בערוץ הראשון). והכי חשוב, בשיטת ה-"pay per view", בה כדי לקבל חבילת צפייה של כדורגל ישראלי הצופה צריך לשלם כחמישים שקלים בחודש, החבר'ה מרוממה דואגים קצת גם לכיס שלנו. אז אולי בכל זאת יש תמורה לאגרה.
