אורהאן פאמוק: "איסטנבול היא חלק מהגוף שלי"
ספרו החדש של זוכה פרס נובל אורהאן פאמוק, עוסק במבט אחר על איסטנבול. "הספר הוא ניסיון לבטא את התחושה של הרחובות האחוריים של העיר, ושל מי שמכיר אותם היטב", הוא אומר בראיון, ולא פוסל אפשרות של סולחה בין ישראל לטורקיה
פאמוק עסוק באיסטנבול זה שנים רבות, והוא כותב עליה לא מעט. בשבילו, איסטנבול היא מולדת, והביוגרפיה שלה הפכה להיות הביוגרפיה שלו. פאמוק, שעורר תרעומת בטורקיה לא פעם בשל דעותיו הפוליטיות הביקורתיות, מתאר בספר את משפחתו - משפחה מהמעמד הבינוני-גבוה בשנות ה-60, ובה הורים שהיו עסוקים בעצמם והתרו בו שלא להפוך לאמן (והוא בכל זאת נהיה לסופר). בספרו הוא מתאר את העיר שהיתה פעם אימפריה אדירה, את תהליך ההידרדרות שעברה, ואת הנוסטלגיה והכמיהה לחזור אל ימי התהילה שלה. הוא מתאר גם את המפגש המתמיד המתקיים בעיר בין מזרח למערב, שאותו חווה פאמוק בעצמו, כאילו הוא חי בתוך לימבו מתסכל שבין שני העולמות.
"בהתחלה חשבתי לאגד לספר את כל המאמרים שפירסמתי על איסטנבול", מספר פאמוק בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני. "לא חשבתי ברצינות עליו כרומן, הוא נראה לי רק אוסף רגיל של מאמרים, אבל כן התכוונתי לכתוב לו הקדמה. ואז ההקדמה החלה להתפתח בראשי, כמו גם הרעיון על ספר מסוג אחר על איסטנבול. ייתכן שנוכחתי לגלות - דרך המוציאים לאור והסוכנים שלי - שספר אינטגרלי, אותנטי ואישי על העיר יכול להיות מעניין.
"באותה תקופה חשבתי לא מעט על אחת מאותן שאלות שאני נשאל כל הזמן: 'אדוני, אנחנו יודעים שתיכננת להיות צייר וארכיטקט, ולפתע הפסקת לצייר והפסקת ללמוד ארכיטקטורה, והתחלת לכתוב רומנים, איך זה קרה?' השאלה הזאת תמיד מבלבלת ומביכה אותי. אז הזיכרונות האישיים והעיר הזאת, בספר אחד, הם אולי הניסיון שלי לענות על השאלה הזאת, למה אני כותב, שתמיד כשנשאלתי אותה, הרגשתי כמו ארנב שנתפס על ידי אורות של מכונית - ופשוט עניתי שהשתחרר לי בורג.
"אבל יש בי משהו, אני מתחיל להבין את זה, שמגיע מהעיר, מהנופים של איסטנבול. אז החלטתי לכתוב את הספר שלי על העיר, שיהיה אוטוביוגרפיה מילדות עד גיל 22. בפרץ פתאומי של השראה ואנרגיה הפסקתי לכתוב את 'מוזיאון התמימות', והתחלתי לכתוב את ספר הזיכרונות הזה, שהוא שילוב של הסיפור האישי שלי עם חקירה אודות טבעה של העיר. זה היה הרעיון של בודלר, שעוצמתו של כל ציור נוף מבוססת על הרגש שמתעורר בעיני המתבונן. אז חשבתי לתאר את נופי העיר, הבוספורוס, הרחובות הפנימיים והנסתרים, ולהבין אילו רשמים הם מותירים בנפשי".
על מי חשבת כשכתבת את הספר הזה: על קוראייך בטורקיה או על אלו שבמערב?
"הספר נכתב קודם כל עבור הקוראים בטורקיה, בני דורי, שגם להם יש מין נוסטלגיה מלנכולית כלפי העיר והעבר שלה. זאת תחושת פרובינציאליות, געגוע לחורפים בשחור-לבן כשהעיר עוד לא היתה עשירה כפי שהיא היום. זה ניסיון לבטא את מה שמרגישים אלו שחיו ברחובות האחוריים של העיר, ושמכירים אותם היטב. אבל היתה בי גם תשוקה להתמודד עם השאלות הגדולות, והשאלות האלה פונות לכל האנשים בכל המקומות: כיצד משפיעה העיר על נשמתנו? כיצד העיר מעצבת אותנו ואנחנו מגיבים לה? רציתי לדבר על העירוניות ומה שהיא מעוררת בנו, ועל איך אנחנו חיים את האינטראקציה המתמדת הזאת בין העיר לבינינו".
עד כמה אתה חווה את השכבות ההיסטוריות של העיר בחיי היומיום שלך?
"אני רואה דורות של אנשים מקבוצות אתניות אחרות, דתות ושפות אחרות, שחיים כאן. ראיתי את זה היטב במשך הילדות שלי. זה יצר אצלנו, במיוחד בגלל תקופת השלטון העותמאני, תחושה מלנכולית. בעיר העתיקה, השכונה שבה נמצא המשרד שלי, הכל מלא בבניינים לא רק מהתקופה העותמאנית, אלא גם מהתקופה הביזאנטית. כל זה מעניק כוח לרוחניות של העיר. אבל הדבר המדהים ב-15 השנים האחרונות הוא הצמיחה הכלכלית, השינוי ומה שמכונה 'הפיתוח'".
עד כמה המבט שלך על העיר הושפע מהספרות האנגלית והצרפתית, מסופרי מסע ידועים?
"החזון הלאומי של איסטנבול התפתח בדרך מתוחכמת, על ידי קריאה של כמה סופרי מסע מערביים, כמו ז'ראר דה נרוואל, פלובר ואחרים. הרעיון של המלנכוליה בא מנרוואל, והוא היווה השפעה ספרותית אדירה על כל המשוררים הלאומיים בטורקיה. אבל בילדותי, המלנכוליה הורגשה גם בגלל כל הארמונות הנרקבים, חצרות הפאר המוזנחות, ובתי העץ הנטושים".
אז מה נדרש לך כדי לפתח מבט עצמאי אותנטי על העיר?
"אתה צריך עין בשביל זה. היות שאני סופר ויזואלי מאוד, הכתיבה היא סוג של מבט
שמשתמש במילים. זה בדיוק הכוח של מי שמתבונן בציור ויכול לתארו בדרך מעניינת. למעשה אתה חייב להיות בו זמנית גם קרוב, וגם זר לאובייקט".
פאמוק לא נכנע לנוסטלגיה, ונשמע גאה מאוד בעירו. "איסטנבול נעשתה עשירה יותר", הוא אומר, "היא עברה שינוי בשנים האחרונות שהוא גדול יותר מכל השינויים ב-45 השנים שאני גדלתי ובגרתי בה. קודם לכן היא היתה לאומית, פרובינציאלית וענייה. היום היא רב-תרבותית, רב-לאומית וחזקה יותר. וכמובן, עדיין יש בה שכונות עוני. אולי העיר הזאת מיוחדת בעיני אחרים, אבל בעיני היא נורמלית לגמרי - אני מרגיש כאילו היא חלק מהגוף שלי".
לטובת קוראייך בעברית, האם אתה אופטימי לגבי האפשרות לשיקום היחסים בין טורקיה לישראל?
"אחרי הבחירות האחרונות בישראל, יש אולי יותר סיבות ויותר תקווה לשלום".
