"בת, אהובה": אמא יש רק אחת, ויותר מדי
ברומן הביכורים של הסופר והמתרגם ניר רצ'קובסקי, הוא מפליא לתאר מערכת יחסים סבוכה בין אם אצילית לבתה, המושתתת על חלופת מכתבים אובססיבית. האח שנותר בדד, מתאהב אף הוא באחותו, ונכנס למשולש הרומנטי שמבוסס על אירועים היסטוריים
"בת, אהובה", ספר הביכורים של המתרגם ניר רצ'קובסקי, מסיע בכישרון רב את הקורא הישראלי לפריז של המאה ה-17 לתוך נבכי חצר המלוכה של לואי ה-14 על שלל ארמונותיו, אציליו וכל התככים הנלווים. מכונת הזמן המשוכללת שרצ'קובסקי יוצר בעזרת מכתביה של המרקיזה מאדאם דה-סוויניה לבתה הרוזנת דה-גריניאן, מחוללת נס ספרותי קסום. בטבעיות ובנונשלנטיות, כיאה לסגנון צרפתי כהלכתו, מצליח המחבר להפיח רוח חיים בדמויות בנות 350 שנה - ולהפוך אותן לעדכניות ומסקרנות.
חליפת המכתבים בין מאדם דה-סוויניה לבתה, היא חלק מהקלאסיקה הצרפתית. אצילה מרשימה זו בעלת כישרון כתיבה יוצא דופן, כתבה במשך רבע מאה קרוב ל-800 מכתבים לבתה שעזבה את פריז עם נישואיה לרוזן דה-גריניאן, מושל פרובנס. בראיונות מספר רצ'קובסקי שנחשף למכתבים דרך קריאה ב"תולדות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, בו הסבתא האהובה קוראת את המכתבים בהתלהבות רבה. רצ'קובסקי משתמש בפלטפורמה של המכתבים כדי לארוג סביבם עלילה בדיונית, מקסימה וכובשת. זוהי אינה אוטוביוגרפיה, אם כי האירועים נשענים על מהלכים היסטוריים רבים.
מיומנותו של רצ'קובסקי כמתרגם עמדה לצדו בבואו לפענח את דמותה של המרקיזה. החלקים הבדיונים מצטרפים למכתבים בהרמוניה ובאלגנטיות, עד שקשה לנחש שאת הבדיה כתב בחור ישראלי בן המאה ה-21. רצ'קובסקי הצליח לחדור אל נימי נפשה של האצילה, ואימץ את סגנונה הרהוט והססגוני - גם בחלקים הבדיוניים. העברית של רצ'קובסקי יוצרת מרקם סגנוני יפיפה ואחיד, והעלילה זורמת בעקבות המכתבים מבלי להישמע מאולצת.
אימהות חסרת גבולות
עלילה הספר חושפת מערכת יחסים מורכבת מאוד בין אימהות ובנות. האם אוהבת ומעריצה את בתה בטוטליות אובססיבית. הדאגה של מאדאם דה-סוויניה לבתה מציפה, גחמנית - ובעיקר חסרת גבולות. קל מאוד ליפול בנקודה זו לקלישאת "האם המבטלת את קיומה למען בתה", אולם מאדם דה-סוויניה היא אדם מורכב ומתוחכם מאוד. היא מצהירה כי היא הולכת לסלונים הפריזאים ולנשפים, כדי לאסוף סיפורים מעניינים ורכילות עסיסית עבור בתה. כך שלרגע היא אינה מוותרת על חיים תוססים ומלאי פעילות, על מנת להיות ראויה לאהבת ילדתה.
זו אמנם עמדתה המוצהרת, אך ספק אם זו היתה המטרה היחידה שהניעה את חייה.
תאוות החיים שלה משועבדת לאהבה לבת, אך בו זמנית היא מתפקדת כהצדקה מוסרית, שכן מדובר באישה בעלת אמונה דתית עמוקה. טשטוש הגבולות בין אהבת הבת לאהבת האל, פועלים במקביל כמוטיבים המעצימים זה את זה, ומסבירים את ההתמסרות המוחלטת של האם לבתה. אין זו הנקודה היחידה בה הסיבה והמסובב מתעתעים במודע בקורא. המכתבים מדווחים על אהבה אנושה ואינסופית של האם לבת - אולם כשהשתיים נפגשות, הופך הקשר לטעון ובלתי נסבל, כמו שקורה פעמים רבות בחיים.
נדמה שהאהבה העצומה נועדה בעיקר להתקיים במכתבים: הערגה עצמה היתה מקור העונג הממשי של הקשר. הבת מאששת את החשש שהיא היתה רק מושא האהבה ולא נושא אהבתה של האם, "המכתבים שלה אלי היו יפים, יפים מדי..היא לא אהבה אותי, היא אהבה אותי רק רחוקה, היא אהבה להפציר בי לבוא, לייחל לי, להתחנן למה שאי אפשר...לפתות אותי, להקסים אותי - ורק אותי היא לא אהבה...אותי כמו שאני, אותי בלי המכתבים".
עמדה הזו מעלה שאלות לגבי מהותה של האהבה. האם האהבה היא אקט חד-צדדי ונרקיסיסטי או שהיא מערכת רגשית שבה להדדיות יש תפקיד מכריע? האהבה הרומנטית מתמסרת בקלות למדיום הספרותי המאפשר ליחיד להתבוסס ברגשותיו, בעיקר אם מדובר באהבה נכזבת. התרבות עולה על גדותיה באוהבים המאוהבים באהבה. אהבתה של מאדם דה-סוויניה נופלת לקטגוריה של אהבה נכזבת, כי אין לה כל אפשרות להתממש. הבת מבינה זאת היטב ובוחרת לדבוק באהבתה לבעלה, נושא שהוא בלתי נתפס בעיני אמא. העדפתה של הבת את הבעל נראית בעיני האם כבגידה, אפילו הולדת ילדיהם נראים לה כאמצעי להשחתת יופייה וגזרתה, שאמורה לזהור באולמות ורסאי.
הייצוג של יחסי אם ובת בספרות הוא לעתים רבות נסתר או משני ליחסי אימהות ובנים, וכמובן ליחסי אבות ובנים. מעטים הם הרומנים המוקדשים לתיאור יחסי אם ובת, ואלו הקיימים מתארים מערכת אכזרית ואלימה דוגמת "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק, או אפילו הנובלה מכמירת הלב "מזל קשת" של נטליה גינזבורג. אימהות ובנות מיוצגות במיתוסים ובאגדות באור בעייתי, בלשון המעטה, כי האימהות של שלגייה, סינדרלה או כיפה אדומה פשוט מתות או נוטשות את בנותיהן.
בקצה השני מצוי המיתוס היווני על דמטר ופרספונה, המציג מודל של התמזגות שסופו פרידה טאגית. אלת הפריון נטרפת מצער כאשר בתה האהובה פרספונה, נחטפת על ידי האדס אל השאול, וגורמת לרעב ולכיליון על פני האדמה. בהתערבותו של זאוס מושגת פשרה שבה הבת יוצאת ומתאחדת עם האם בחודשי האביב והקיץ, ושבה אל בעלה בשאול בחודשי החורף. כמו דמטר, כך גם מאדאם דה-סוויניה מתאבלת במכתבים על אובדן הבת לטובת הגבר, ועד יומה האחרון היא מתקשה להשלים עם חלקיות הקשר.
כשאדיפוס מגיע לביקור
לצד משולש היחסים אם-בת-בעל, ניצב משולש יחסים נוסף ברומן והוא אם-בת-בן. הרומן מסופר בחלקים גדולים מנקודת מבטו של האח שארל, המקנא נואשות באהבת האם לה זוכה אחותו. בצר לו הוא מטביע את יגונו במלחמות ובקשרים מיניים עם נשים מבוגרות. רצ'קובסקי אינו מנסה להסוות את התשוקה האדיפלית הבלתי ממומשת של הבן לאם. יחסיו עם שחקנית תיאטרון המשחקת במחזה "פדרה" של ראסין (עוד דמות אם המתאהבת בבנה) או עם נינו הקורטיזנה המבריקה והסוערת ששכבה עם בנה, חושפים תשוקה לאם טוטאלית ולגילוי עריות.
נוצר כאן מפגש פסגה מיתולוגי, בו המיתוס האדיפלי נשחק אל מול עוצמת המיתוס של דמטר. הנשים נושאות תשוקה שהגבר יכול רק לחלום עליה - שארל הוא בעל "לב של דלעת קרה מבושלת בשלג", כדברי אהובתו. מכאן שהבן עומד נפעם מול עוצמות האהבה של האם המתגלים במכתבים לבת, ומאשים אותה בתשוקה אסורה: "אמנם לא היתה תשוקת הגוף באהבתה לבתה, אך עדיין היתה זו אהבה אסורה, מטורפת". האח נאלץ להסתפק בשאריות אהבתה של האם, ומודה כי אהב את אחותו אהבה גדולה, רק כי היתה אהובה כל כך על אמו.
תבוסתו של הבן במאבק על לב האם, מציג אפשרות רדיקלית שאינה שגורה בספרות.
יש לזקוף לזכותו של רצ'קובסקי את הבחירה בגיבורה נשית ייחודית שכזו: אישה תוססת ודעתנית, שתלטנית וחריפה, המבכרת את בתה על פני בנה, ומאוחר יותר את נכדתה על פני יורש העצר. זו אישה המתמסרת בחדווה לתשוקותיה, ובו-זמנית אינה מאבדת לרגע את חוש ההומור. היא כותבת בכנות נטולת עכבות: "לידה היא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה", ומפצירה בבתה ובבעלה להימנע מיחסי מין. "רואים שאינך יודע מה זה ללדת", היא מטיחה בבעל בקטע אחר ברומן.
לסיכום, ניר רצ'קובסקי רקם סיפור אינטליגנטי ומלא חן. אהבתו לדמויות, לתקופה ולתרבות הצרפתית המפוארת ניכרת בכל משפט. הוא מצליח להעביר לקוראים את התלהבותו בעברית גמישה, רעננה וקולחת. הרומן מציע פרשנות מורכבת ומפוכחת על הורות בכלל ועל יחסי אימהות ובנות בפרט, אך בעיקר הוא מציג סיפור שובה לב ומלא חיות על כוחה של אהבה.
"בת, אהובה", מאת ניר רצ'קובסקי. הוצאת ידיעות ספרים. 334 עמ'.
