מריצים אחורה לאוסקר: "ג'אנגו ללא מעצורים"
עבד שחור יוצא לחופשי ומבקש לשחרר את אהובתו - במסע נקמה אכזרי ומדמם. האם קוונטין טרנטינו יזכה סוף סוף באוסקר לסרט הטוב ביותר? חזרנו ל"ג'אנגו ללא מעצורים"
במאי: קוונטין טרנטינו.
שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטוף וולץ, ליאונרדו דיקפריו, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון, וולטון גוגינס ודניס כריסטופר.
מפיקים: סטייסי שר, רג'ינלד האדלין ופילאר סאבון.
תסריט: קוונטין טרנטינו.
מוזיקה: אליינה בוינטון.
צלם: רוברט ריצ'רדסון.
עורך: פרד רסקין.
מועמד לחמישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, תסריט מקורי, שחקן משנה, צילום, עריכת סאונד.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
עם יציאתו לאקרנים, הודיע הבמאי ספייק לי שסרטו החדש של קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", מבזה את המורשת שלו, כנצר למשפחת עבדים. מוזר, לי קבע קביעה זאת מבלי שצפה בסרט, ואף הודיע כי אין לו כוונה לצפות בו בעתיד. ובכן, הקולנוען האפרו-אמריקני המהולל כועס מהסיבות הלא נכונות. "ג'אנגו ללא מעצורים" אינו מבזה את זיכרון העבדות באמריקה, כמו שהוא מעלה שוב מהאוב את ז'אנר הבלקספלויטיישן - הז'אנר ממנו לי ביקש להרחיק את עצמו ואת חבריו.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר , לקראת הטקס שיתקיים הלילה:
במידה מסוימת לי וטרנטינו הם אלטר-אגו אחד של השני - קצת כמו באטמן והג'וקר. לי היה חלוץ במובן זה שהצליח לחלץ את היוצרים האפרו-אמריקנים מז'אנר הבלקספלויטיישן המחוספס והמושמץ, והביא לעולם דרמות וקומדיות איכות שנוגעות לקהילה השחורה, ומביעות את הביקורת החברתית מטעמה - מינוס האלימות הנקמנית. והנה, בעשור האחרון זהו טרנטינו שמחזיר עטרה ליושנה. במאי לבן שמחייה את סרטי הטראש השחורים ומוסיף להם קריצה. כאילו להתגרות.
ובכן, "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא סרט בלקספלויטיישן. זה הבסיס, זו התשתית. זהו מסד הנתונים והיצירה של טרנטינו. את סרטיו הוא אמנם מתבל באינספור תבלינים מז'אנרים שונים ומשונים, אבל האנרגיה הגרעינית שלו נותרת זהה: נקמה. כל שהיוצר המבריק עשה זה להציגה בצורתה המזוקקת: סרט שגיבוריו מונעים מרצון לנקמה - נקמה פרטית אלימה שנושאת בתוכה מטענים כבדים יותר. אפשר לראות באלו מסר חברתי פוליטי, כפי שקרה גם ב"ג'ואישפלויטיישן" שלו "ממזרים חסרי כבוד". אפשר גם לוותר על זה, ופשוט ליהנות.
וזה מה שטרנטינו עושה בחן הקריפי המיוחד לו, כשהוא נותן לחפצי הנקם שלא באו על סיפוקם מציאות אלטרנטיבית בה הם יכולים לממש את הפנטזיות שלהם. הנשים, היהודים והשחורים - כל החלכאים והנדכאים מקבלים הזדמנות. זה מה שקורה גם ב"ג'אנגו ללא מעצורים" ובו ג'אנגו - עבד כי ימלוך - נושא על כתפיו את המחויבות לשחרור אשתו האהובה מאדוניה, וגם את המשא הכבד של מיליוני הצופים האפרו-אמריקנים הצמאים לדם לבן - רק בסרט, כמובן.
טרנטינו כותב את העלילה מתוך ערבוב סגנונות, ובו בזמן תוך הקפדה על הפרדת צבעים. הדמויות עונות לכל התכתיבים של הבלקספלויטיישן בצורתו התבניתית: כך גם ג'אנגו - העבד שעולה מאשפתות כדי להטיל אימה במגרש הביתי של הקלו-קלקס-קלן. ג'יימי פוקס מגלם אותו, אך לצורך העניין זה יכול היה להיות אחד מאלילי הז'אנר האחרים - פרד וויליאמסון ("גיהנום בהארלם"), ריצ'רד ראונדטרי ("שאפט"), פאם גריר ("פוקסי בראון"). ולצורך העניין, גם פרנקו נרו שכיכב במערבון הספגטי האנטי-גזעני של סרג'יו קורבוצ'י מ-1966 "ג'אנגו" (בהשראתו נוצר הסרט הנוכחי).
בניגוד לנרו, ג'אנגו הוא גיבור שחור מבחוץ ושחור מבפנים, ומולו ישנו סוחר העבדים קלווין קנדי (דיקפריו) - נבל לבן מבחוץ ולבן מבפנים... בניחוח אירופי אליטיסטי. לצידו של ג'אנגו עומד משחררו האדיב ד"ר קינג שולץ (וולץ) - ציניקן לבן מבחוץ ואפור מבפנים... גרמני שעוקר שיניים ופורעי חוק. מולו - מהצד של קנדי - מתייצב המשת"פ הבוגדני סטיבן (ג'קסון), שהוא שחור מבחוץ ולבן מבפנים.
ויש כמובן, גם אשה: השפחה (וושינגטון) שנלקחה בכוח מג'אנגו וקהילת יוצאי אפריקה - שלמרות השם שניתן לה (ברוהמילדה - שמקורו בגרמניה) ועשרות הלבנים שחיללו אותה, נותרה נאמנה לבעלה, למורשתה ולצבע עורה. והאשה היא היא הסיפור, היא התירוץ לנקמה. תג המחיר. אות הקין שטרנטינו מטביע על מצחם של אבות אבותיהם של הרד-נקים (בדומה לאותו צלב קרס שנחרט על מצחו של האנס לאנדה ב"ממזרים חסרי כבוד"). העבדות היא רק תירוץ.
ולכן ספייק לי צריך להיות מוטרד מכך שטרנטינו מעלה מן האוב את ז'אנר הבלקספלויטיישן ומשעבדו לצרכיו, יותר מאשר את תופעת העבדות. בניגוד ל"ממזרים חסרי כבוד" המבריק שסיפק ליהודים שבינינו ערוץ נקם באמצעות היסטוריה אלטרנטיבית, ב"ג'אנגו ללא מעצורים", טרנטינו משתמש בעבדות כתפאורה בלבד. הוא לא באמת משכתב את ההיסטוריה כפי שהוא טוען, ולא מציע ביקורת אמיתית על הפרק הנורא בתולדות ארצות הברית, אלא פשוט מתבשם בה בדרך לאורגיה של אלימות, גזענות, קנאה ונקם. אלו תמיד היו פה, בכל מצב, בכל תקופה.
מה למדנו?
אם ההיסטוריה לא מספקת לבני האנוש נקמות משביעות רצון, אפשר להשתמש בקולנוע כתחליף לא רע (לתשומת לב הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני).
למה יזכה
לקח קצת זמן, אבל גם הוליווד מכירה במעמדו של קוונטין טרנטינו כאוטר - אולי המשמעותי ביותר היום. ממש כמו פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה לפניו הוא יוצר יחודי, וגם ממוצא איטלקי, שמביא למסך אלימות מדממת. קופולה וסקורסזה
זכו בפסלונים בעבר, והגיע הזמן שגם לטרנטינו יהיה אחד כזה. חוץ מזה, "גאנגו ללא מעצורים" הוא הארוך בין סרטי האוסקר (165 דקות בסך הכל), ועם "לינקולן" ו"עלובי החיים" מאחוריו, זהו הישג לא מבוטל.
למה יכשל
כי 165 הדקות של "ג'אנגו ללא מעצורים" נמתחות ללא הצדקה (חסרונה של העורכת המנוחה סאלי מנקי מורגש) וטרנטינו לא מצליח למלא אותן בסצנות אלימות מדושנות הרג או בדיאלוגים מושחזים שהפכו לסמל המסחרי שלו. למעשה, לולא היכולת הוורבלית הנפלאה של כריסטוף וולץ, יתכן שאפילו הטקסטים שטרנטינו שם בפיו לא היו נשמעים טוב כל כך. ועל כן, יתכן כי השחקן האוסטרי האדיר יהיה היחיד מצוות הסרט שייצא עם פסלון.
הימור
וולץ הוא כאמור מועמד ראוי לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, וכך גם הצלם רוברט ריצ'רדסון. טרנטינו עצמו עצמו עשוי לזכות בהוקרה על פועלו כתסריטאי, אולם הסרט עצמו יישאר עם ידיים קטועות וריקות.
