יותר קשוח אפילו מצ'אק נוריס: ברוס וויליס חוזר
הוא אמנם כבר בן 57, אבל ברוס וויליס ממשיך לבדר אותנו - גם כשהוא חוזר אלינו בפעם החמישית כג'ון מקליין ב"מת לחיות ביום טוב". עם קרחת כריזמטית וחוש הומור נהדר, הוא אוכל את סטאלון וצ'אק נוריס בלי מלח, ועם הרבה סוכר. אור ברנע מת עליו
באתר "מילון אורבני" קיימות הגדרות רבות לצירוף: "ברוס וויליס". באתר המצחיק, גולשים מכל העולם מוזמנים להמציא מילים או דימויים משלהם ולהסביר את פירושם. אפשר למשל להשתמש בשם השחקן כמילת איום, כביטוי קשיחותו האינסופית על המסך הגדול. למשל: "אם לא תסתום את הפה, אני הולך לעשות לך חתיכת ברוס וויליס". אפשר גם להשתמש בשמו באופן מיני, ויש על שמו מהלך שעושה שימוש בקרחת לצורך עינוג בת הזוג. ועכשיו נפסיק.
- כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יפי קא יאיי מאדר פאקר. מנצח ב"מת לחיות 2". מי צוחק עכשיו?
בשנים האחרונות הפכה הרשת לקונצנזוס את הקשיחות הנוקשה של כוכב האקשן צ'אק נוריס, שהפכה בימינו לחוכא ואיטלולא. אתר שלם הוקם והוקדש כולו לבדיחות בעלת משפט אחד על האיש וזקנו. "האייפון של צ'אק נוריס אף פעם לא יעיז להשתמש באוטו-קורקט", או "צ'אק נוריס יכול לכבות שריפה עם דלק". אלה שתיים מאלפי בדיחות שמציפות את הרשת, והופכות כביכול את דמותו הנוסטלגית של נוריס לקשוחה ביותר שיש - למראית עין.
ככה נראה ג'ון מקליין בפעם הראשנה: הטריילר ל"מת לחיות" מ-1988
אבל עכשיו, כשברוס וויליס בן ה-57 מציג לעולם את "מת לחיות ביום טוב" - החמישי בסדרת סרטי "מת לחיות" - הגיע הזמן לעמוד לצידו ולהעניק לו את כל התארים שנלקחו ממנו וירטואלית. ברור, צ'אק נוריס קשוח, אבל כל האהבה והצחוקים מגיעים לו בגלל תחושת הנוסטלגיה, הטראש והגיחוכים הרבים שעולים בצפייה בביצועיו.
אבל ברוס וויליס? ברוס וויליס הוא הגדול מכולם, הגבר היחידי בעולם שהקרחת (ופעם המפרצים) מחמיאים לו, הוא היחידי שיכסח לכולם את הצורה והוא לא צריך זקן, קוקו או קעקועים להוכיח זאת. הוא יכסח כל אחד וגם יספר בדיחות בין בוקס לבוקס, הוא יכסח כל אחד גם כשהראש שלו מתפוצץ. כן, גם את צ'אק נוריס. הוא יכסח אותו ואז גם יעשה ממנו פיתה.
כשהגיע הקאמבק והפרק הרביעי של "מת לחיות" ב-2007, המעריצים נשארו עם תחושות מעורבות. יכול להיות שלא היה צריך לגעת בקדושתה של סדרת הסרטים משנות השמונים והתשעים. הבאתו של ג'ון מקליין אל שנות האלפיים המתקדמות הרגישה יותר כמו באג אלפיים, כשברקע סיפור די רע על האקר נקמן שמשתלט על ניו יורק. מקליין הטכנופוב, מראה לו שלמרות הקידמה הטכנולוגית, בעיות פותרים דה-גולד-אולד-פאשן-וואי - עם בעיטה אחת בתחת ויפי קאיי מאדר פאקר.
הסרט הטוב ביותר בסדרה? וויליס וסמואל ל. ג'קסון ב"מת לחיות 3"
זו הסיבה היחידה שהפרק הרביעי, וגם החמישי, "מת לחיות ביום טוב", שיצא השבוע בבתי הקולנוע, מוצדקים. החזרה אל האקשן הגדול של ג'ון מקליין היא כמו חזרה למשחק כדורסל של מייקל ג'ורדן, זאת במקרה שג'ורדן עדיין היה משחק ועדיין היה טוב. אנחנו עדיין מתים לגלות מה יהיה הצעד הבא שלו, איך הוא מתכנן לגרום למכונית לעוף לאוויר ולהתנגש במסוק, ואילו קיטורים מגלגלים מצחוק הוא יזרוק מפיו באותם הרגעים. לא חשוב באיזו דרך הוא חוזר, כל עוד מקליין בסביבה, תמיד נהיה קצת בטוחים יותר.
וכמו מקליין, גם האיש האמיתי מאחוריו. וויליס מחזיק בתכונה אינה מובנת מאליו. חוץ מזה שהוא סופר קשוח, הוא תמיד ייתן לנו את התחושה שהכל יהיה בסדר. ברור, גם הוא חטא וגילם תפקידים מגוחכים כמו הפסיכולוג ב"החוש השישי", או המחסל בקומדיה הטיפשית "ללכת על הכל", או אפילו כשסיפק את קולו של התינוק המעצבן ב"תראו מי שמדבר". אבל האמת אין שחקן נוצץ שלא חף מסרטים רעים.
בניגוד לרבים וטובים אחרים בהוליווד, גם כשוויליס נופל הכי נמוך במדרון הקיטש, אפילו כשהוא נפרד מהעולם ומבתו גרייס, הלוא היא ליב טיילור ב"ארמגדון", אי אפשר להפסיק להסתכל. מאוד קשה להחליף ערוץ, גם כשהסרט משודר בפעם המיליון באחד מערוצי הסרטים.
ברוס וויליס יציל לנו את העולם. הטריילר של "ארמגדון"
וכמו בסרטים, כך אולי גם במציאות: התדמית הקשוחה של וויליס קיימת גם בחיים האמיתיים.
חוץ מזה, וויליס הוא רפובליקני. הוא תמך בעבר בג'ורג' וו. בוש, ובעד זכות האמריקאים לשאת בנשק אישי, הוא נודע בשתיית אלכוהול מרובה ("פעם הייתי שותה וודקה יש מהבקבוק", אמר באחרונה למגזין GQ, "היום יש לי רק יין, בעיקר עם האוכל"). הוא גם לא יהסס לזרוק קריאת: "פאק יו" למי שיעצבן אותו, אפילו לעיתונאים. בקיצור, וויליס הוא לא האיש שנרצה להתעמת איתו. לא בסמטה חשוכה, וגם לא בדיון רשמי, הוא כמובן לא בהכרח צודק בדעותיו, אבל היי, זה ברוס וויליס.
גם "חברים" יודעים: אין סרט אחר מלבד "מת לחיות"
במופע הסטנד אפ המפורסם של אדי מרפי, "Raw", צוחק השחקן על אנשים לבנים שצופים בקולנוע בסרטי "רוקי" של סילבסטר סטאלון, ובטוחים שאלה החיים האמיתיים. כאילו שהסיפור של רוקי בלבואה הוא כל כך מרגש, עד כדי כך שהוא מעביר לצופים תחושה שעלילה שכזו יכולה להתרחש בסביבתם. אבל אדי מרפי צדק. רוקי הפך עם השנים די למגוחך, וכך גם ניסיונות הקאמבק הכושלים של סטאלון, אבל וויליס מצד שני, קשה שלא להאמין לו, לפחות עד שהסרט ייגמר.
לא משנה כמה העלילה מופרכת, ועד כמה אנחנו מבינים שאין שום סיכוי שבעולם שרגעים כמו שלו
על המסך יכולים להתרחש, אנחנו נאמין לו - בעיקר במסעות האקשן שלו, כשהוא צריך לחסל לבד בניין מלא בטרוריסטים, או להציל בכוחות עצמו שדה תעופה שלם.
וויליס הוא אחרון המוהיקנים, התקווה האחרונה שצריכה לסחוב על כתפיה - גם אחרי גיל 60 - את סרטי האקשן הגדולים שלא יגרמו לנו לצאת בתחושה גדולה של פספוס. סביר להניח שעוד שנים קשוחות לפניו, כשעוד נראה אותו יוצא בהליכה, בנונשלנטיות, מבניין בוער. וכשהוא יצעד כמה מטרים בכיווננו, והבניין מאחוריו יתפוצץ לרסיסים, הוא יצעד קדימה, הוא לא יסתובב לאחור, וימשיך להסתכל לנו ישר ועמוק בעיניים. מי עוד יכול עליו?
