מנהלים מלחמת סייבר עם גביעי אשל
ישראל ניכסה לעצמה את התואר "מעצמת סייבר", אך נותרה בעידן הקרח. ההתנהלות הטיפשית גרמה נזק תדמיתי שעליו אנחנו ראויים להסבר. ואל תשלחו אותנו שוב לחפש באינטרנט
רבים מאיתנו שחררו אמש אנחת רווחה לאחר שהמדינה חזרה בה מנסיונה התמוה להשאיר את האצבע בסכר ולמנוע את זרימת המידע שכבר פרץ לכל עבר. לצערי, לא התרשמתי מהנסיון הנאיבי הזה להחזיר את השד לבקבוק. הרי מרגע שהמשפחה ידעה, לפחות שלושה עורכי דין מטעמה הוכנסו לתמונה, כך גם אלה שחקרו את נסיבות המוות, הפרקליטות שביקשה לחקור רשלנות, האגודה לזכויות האזרח ידעה ואפילו השגרירות האוסטרלית. אם גורמי הביטחון חשבו שאפשר להכניס את כל אלה למעגל אחד של "שותפי סוד" - אני מודאג.
וזו לא הפעם הראשונה שבה אני מודאג. לפני כ-17 שנה שמעתי ברשת הקשר המשטרתית דיווח על פיצוץ קל במלון לורנס, בבירה. כעיתונאי בקול ישראל זה נראה תחילה כסיפור משעמם - בלון גז, יום שישי, שבע בבוקר ועוד אצל "בני דודינו" במלון קטן במזרח ירושלים. החלטתי בכל זאת לצאת ולראות מה קרה. הכול התנהל אז בעצלתיים - אולי בגלל המיקום, אולי בגלל השעה ואולי משום שרק אדם אחד נפצע.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
תיק בלי שר - דרוש מנהיג לרווחה / עופר ברקן
שוויון בנטל - קרב מאסף על צביון המדינה / עפרה גרייצר
נכנסתי למלון עם כמה מעמיתיי שהטריחו עצמם להגיע לאירוע ובחדר שניזוק ראינו, אחרי לכתם של כוחות הביטחון, כרטיסי טיסה משווייץ וכרטיס רכבת מתל אביב. כך ראיתי וכך דיווחתי. זמן קצר לאחר השידור ברדיו הגיע צו מבית משפט השלום בירושלים המטיל איסור פרסום גורף על שאירע - ולפיכך יש לחדול לאלתר מלדווח. צו איסור הפרסום רק הגביר את הסקרנות העיתונאית שלנו ואת המוטיבציה להבין על מה ולמה. בבוקר יום ראשון התייצבנו עמיתי יעקב גלנטי שעבד ב"מעריב" ואני בבית המשפט וביקשנו להסיר את הצו שהוצא לבקשת השב"כ במעמד צד אחד. שופט השלום יואל צור נעתר לבקשתנו.
יצאתי מבית המשפט ושוב שידרתי את מה שאך לפני דקות אחדות נאסר עליי לדווח. לא חלפה שעה והנה הגיע צו האוסר עליי לדווח את מה שכבר דיווחתי במשך יומיים. הפעם הגיע צו איסור הפרסום מבית המשפט המחוזי. חזרנו על הריטואל וביקשנו שוב להסיר את האבסורד בטענה שמה שפורסם אינו עוד בגדר סוד וכי אוייבינו בוודאי כבר קראו על כך באינטרנט. נציג השב"כ, כהרגלו, דרש להוציאנו מהאולם, הגיש לשופטת חומר חסוי וזו פסקה: הצו יישאר על כנו. באשר לטענתנו לגבי האינטרנט, הוסבר כך: אויבינו לא ממש גולשים באינטרנט.
לימים התברר כי מדובר במחבל חסיין מקדאד שנשלח על ידי חיזבאללה לבצע פיגוע ראשון מסוגו בישראל. תאונת העבודה במלון היא שמנעה את הפיגוע וחשפה את זהותו. כעבור מספר שנים שוחרר מקדאד, שכונה "הפקששן", בעסקת חילופי שבויים.
צו איסור פרסום על מה שכבר פורסם
חלפו כמעט שני עשורים, ומאז ניכסנו לעצמנו את התואר "מעצמת סייבר". השבוע אף פורסם שצה"ל העמיד יחידה "24/7" שיודעת כמעט הכול. האמת, על פי ההתנהלות אז ועכשיו נראה שנשארנו מאחור. אי שם בעידן הקרח או לכל היותר כאלה המתקשרים עם גביעי אשל "על חוט".
איך קורה שראש ממשלה מכנס את ועדת העורכים ומבקש מהם להחריש, בשעה שבחצי האחר של הכדור כבר משדרים כתבות נרחבות? מדוע מחליטים להוציא צווי איסור פרסום על מה שכבר פורסם? האם ההתנהלות הזו, בדיוק כשם שקרה אז במזרח ירושלים, לא עוררה למעשה את התיאבון העיתונאי והעצימה סיפור שאפשר היה "לגמד" על ידי התעלמות מופגנת - בדיוק כמו עוד סיפורים, רובם מופרכים, שמתפרסמים חדשות לבקרים, למשל בעיתון בריטי כזה או אחר?
כולם התרגשו כאן מהעובדה שחברי הכנסת "ניצלו" את חסינותם כשהציפו את הפרשה. הכתובת היא לא הח"כים - הם בסך הכול קראו את מה ש"לוחם הסייבר" קרא ב-ABC האוסטרלי. אני מצר על הטיפשות, על הנזק שה"מומחים" שלנו גרמו לעצמם ולנו. על הטעות הזו ועל הנזק התדמיתי שנגרמו לישראל כתוצאה מההתנהלות הכושלת אנו ראויים להסבר. אם שר המשפטים טוען שאין זה בתחום אחריותו, אז מן הראוי שיימצא האחראי ושיסביר. ואל תשלחו אותנו לחפש שוב באינטרנט.
הכותב לשעבר עיתונאי ויועץ תקשורת לראש הממשלה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
