"סיפורו של שקרן": הפייתונים עדיין עובדים עליכם
האוטוביוגרפיה המפוברקת "סיפורו של שקרן" מגוללת את סיפורו של הקומיקאי הבריטי גרהאם צ'פמן באמצעות אנימציה. הסרט לא בהכרח מבחין בין אמת לבדיה, אך אין בכך כדי לפגוע באיחוד המיוחל של חבריו המצחיקנים מלהקת מונטי פייתון המיתולוגית
בשנת 1989, לאחר שמחלת הסרטן הכריעה אותו, גרהאם צ'פמן הפך ל"אקס-מונטי פייתון". נדמה שבכך נגוז החלום על איחוד ששת המופלאים לפרויקט נוסף. אולם "סיפורו של שקרן" ("A Liar's Autobiography: The Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman") מנסה להוכיח כי מהאיחוד המצופה לא משחרר גם המוות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הכוונה טובה, מכילה לא מעט מאמץ יצירתי ופה ושם אפילו הברקות. ולמרות שאף מעריץ לא יוותר על הצצה בסרט, בסופו של דבר הוא בעיקר מזכיר כי אין תחליף לפרקי סדרת "קרקס המעופף של מונטי פייתון", ולסרטים שבאו בעקבותיה.
- לא רוצים לפספס אף עדכון? עשו לנו לייק בפייסבוק
ותראו הכל לפני כולם
"סיפורו של שקרן" הוא עיבוד לאוטוביוגרפיה שכתב צ'פמן ב-1980, כשהאירועים המתוארים עובדו ל-14 פרקים (כל אחד מהם בין שלוש ל-12 דקות) ובוימו על ידי חברות אנימציה שונות. כפי שניתן להבין מהשם המקורי של המקור הכתוב ("אוטוביוגרפיה של שקרן: כרך 6") התיאורים מצטלבים רק לעיתים עם האמת, ולעיתים קרובות עוד יותר מותירים אותה הרחק מאחור.
הסרט משתמש בהקראה מוקלטת של הספר בקולו של צ'פמן, שאותה הוא ביצע זמן קצר לפני מותו. קולו כמספר מהווה את נקודת המוצא ממנה מנסים האנימטורים השונים להתפרע בדרך שתכבד את זכרו.
רעש, מקליטים
אל צ'פמן מצטרפים קולותיהם של ארבעה מחמשת חברי מונטי פייתון שנותרו חיים: ג'ון קליז, מייקל פיילין, טרי ג'ונס וטרי גיליאם, ויחדיו הם הופכים את המבנה המונולוגי של ההקלטה לדיאלוג. הם מגלמים בסרט לא רק את דמויותיהם, אלא גם דמויות נוספות ככול שמחייבת העלילה.
מי שלא הצטרף לפרויקט הוא סרבן האיחודים אריק איידל, שהצהיר (בעקבות אמירתו של ג'ורג' הריסון על איחוד הביטלס) שזה יקרה "ברגע בו גרהאם צ'פמן יחזור מהמתים". כנראה שהקלטת קולו של המנוח עדיין לא עוקפת תנאי מחמיר זה. כך או אחרת, גם השתתפותם של ארבעה מחברי הקבוצה בוודאי תרמה להחלטה לדלג על כמה מהרגעים היותר מתוחים המופיעים באוטוביוגרפיה הכתובה, ושעוסקים ברגעים הפחות יפים: בחילוקי דעות ובמריבות שהיו בחבורה.
את הפרויקט מרכזים שלושה במאים: ג'ף סימפסון, והצמד בן טימלט ובן ג'ונס שאחראים גם על הסדרה התיעודית המלבבת "Monty Python: Almost the truth - Lawyers Cut" מ-2009. ג'ונס - בנו של טרי ג'ונס - כך שנראה שיש לו את מלוא הכוונה לרומם את המורשת של אביו ושל חבריו.
צ'פמן היה סטודנט לרפואה בקיימברידג', כשהחל להופיע בלהקת הקומיקאים של האוניברסיטה ה"פוטלייטס" (להקה שאליה ישתייך בעתיד גם סאשה ברון כהן). שם הוא פגש את הסטודנט למשפטים ג'ון קליז. כמה שנים לאחר סיום לימודיהם, באמצע שנות ה-60, הם כתבו יחד לתוכנית של דיוויד פרוסט. ב-1969, כשה-BBC הזמין מהם סדרה, הצמד התרחב לצוות שלו ניתן השם "מונטי פייתון".
קומיקאים הם לא אנשים פשוטים, וצ'פמן בוודאי לא היה כזה. הומוסקסואל שרק בהדרגה השלים עם נטייתו, אלכוהוליסט מדופלם מאז צעירותו ("מעל שני ליטר ג'ין ליום"), סובל מדיכאון כרוני, וחרף זאת בעל דחף מיני נמרץ יתר על המידה. היבטים אלו של חייו צצים לאורך הסרט במשחק של גילוי והסתר. אולי אין טעם לנסות להפריד את האמת מהשקר, אך ברור כי בדרך מפותלת זו נאמרת גם לא מעט אמת על חייו של צ'פמן.
החיבור בין אנימציה לתיעוד אולי נראה לא סביר, אך יש לו היסטוריה שמגיעה עד 1918. אולפני ארדמן הבריטים חוללו נפלאות בשנות ה-80 בחיבור של ראיונות מוקלטים עם דמויות של חיות.
ראיון בעל אופי אוטוביוגרפי עם האנימטור ראיין לארקין הפך לסרט זוכה אוסקר האנימציה הקצר "ראיין" (2004). ראיון שקיים ילד עם ג'ון לנון ב-2006 הפך לסרט "I Met the Walrus", שהיה מועמד לפרס זה.
"סיפורו של שקרן" הוא פרויקט שאפתני יותר. אורכו רק 80 דקות, אך הקצב שלו מהיר ומותיר את הצופה מותש למדי. הסרט מתפקד כעבודת טלאים מבחינה סגנונית: אנימציית מחשב, הפשטות גראפיות ילדותיות, ואנימציה בעלת איכויות כמעט פוטו-ריאליסטיות - הרבה התחכמויות צורניות, שרמתן רחוקה מלהיות אחידה.
ישנם לא מעט קטעים בוטים למדי, בעיקר בדרך בה בחרו חלק מהאנימטורים להציג את הפן המיני בחייו של צ'פמן. הקטעים המצחיקים ביותר בסרט הוא בפרקים שאינם מנסים להתחרות במקור, אלא מכילים כמה שניות רצופות של החבורה בפעולה בימיה הגדולים.
