פרס ישראל לבמאית התיאטרון נולה צ'לטון

יממה לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-91, התבשרה הבמאית נולה צ'לטון, כי היא זוכת פרס ישראל בתחום אמנות הבמה לשנת תשע"ג. כך נודע היום (ה').

• כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

מפעל חייה של צ'לטון, מהבולטות ביוצרות התיאטרון בישראל, הטביע חותם עמוק על התרבות המקומית. מראשית דרכה האמנותית לפני כשישים שנה, היטיבה לשלב בין שלושה תחומים משמעותיים בתיאטרון - הוראת המשחק, בימוי וחינוך. צ'לטון עיבדה את שלושת התחומים למכלול יצירה אמנותית בעלת מחויבות חברתית עמוקה בישראל.

צ'לטון. מאמינה בתיאטרון שמתבונן החוצה אל החברה(צילום: חיים פיליבה)

"בחירותיה האמנותיות כמורה נערצת ומופלאה, כבימאית וכמחנכת קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה", נכתב בנימוקי ועדת הפרס בראשות השחקנית כלת פרס ישראל, ליאה קניג.

"דרך עבודתה היא השפיעה על אנשי תיאטרון מרכזיים שהמשיכו את דרכה, ושינתה את פני התיאטרון הישראלי. נולה נתנה קול לימעוטים והפכה את הנסתר המדוכא לגלוי ומשוחרר".

צ'לטון נולדה בשנת 1922, בת יחידה למהגרים מאודיסה שהשתקעו בניו יורק. היא למדה משחק אצל גדול המורים והבמאים בניו יורק, לי שטרסברג, והופיעה בהצגות רבות בברודווי, כמו גם בסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. במקביל החלה לביים ויזמה פרויקטים בימתיים רבים.

בשנת 1953 הקימה עם הבמאי לי נמץ בית ספר למשחק, ובין תלמידיה הרבים היו גם מייקל קיין, ודסטין הופמן. עשר שנים לאחר מכן, לאחר ביקור בישראל, החליטה להשתקע בארץ ולהקים תיאטרון משלה. צ'לטון הקימה מסגרות לימוד שונות בתיאטרון הקאמרי, סמינר הקיבוצים ובית הספר למשחק בית צבי. במקביל הקימה סדאנות תיאטרון אזוריות לחברי קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ.

נולה צ'לטון. תמכה ביוצרי תיאטרון מקומיים(צילום: חיים פיליבה)

בתחילת שנות ה-70 הצטרפה לחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הקימה לאורך השנים דורות רבים של שחקנים. בהמשך עברה ביחד עם שותפה לדרך, השחקן והבמאי עודד קוטלר, לתיאטרון העירוני חיפה. ביחד עם "במת השחקנים" החלו השניים בפרויקט רב מימדים שעניינו קידומו של התיאטרון הדוקומנטרי בארץ, ובמסגרתו עלו הפקות כמו "חיילים מדברים", "דו קיום", "הימים הבאים" ואת "מה אני חושבת על מלחמה". 

בעבודתה תמכה במחזאות מקורית, ובקידומם של מחזאים בראשית דרכם, בהם יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א, מחזאים ששינו את פני התיאטרון העירוני בחיפה והמשיכו לכתוב ולביים בתיאטראות המרכזיים בארץ. בדרכה הפדגוגית שילבה תמיד בין השאלות החברתיות לבין העשייה התיאטרונית תוך דגש על מוסר, מודעות חברתית ופעילות קהילתית. בשנת 1978 עברה ביחד עם קבוצת שחקניה לקרית שמונה, שם עבדו בעבודה קהילתית תיאטרונית עם נוער מקומי. ההצגה "אופניים לשנה" שהעלו הפכה לסרט בבימויו של רם לוי.

בשנים האחרונות ביימה שורה של הפקות חברתיות שהבולטות בהן: "הומלסים" (2003), "חורף בקאלנדיה - סיפורו של מחסום" (2005) וכן "דארפור בבית" (2008).

בכל אחד מהפרויקטים הללו הובאו דמויות משולי החברה בישראל אל מרכז הבמה. צ'לטון פיתחה שיטות עבודה ייחודיות לבניית ההצגות שכוללות יציאת השחקנים לאזורים מרוחקים ממרכז הארץ והתמקדות בבעיות חברתיות שתוך כדי עבודת מעבדה הופכות לעלילת ההצגה.

עבודתה הניסיונית באה לידי ביטוי במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי גם ביצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי כמו "ליל העשרים" ו"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול, "העיירה שלנו" מאת אוסקר ווילד, "הקייטנים" מאת מקסים גורקי, "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, "סופמשחק" מאת סמואל בקט וכן "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק. ברשימות הפרסים שהוענקו לצ'לטון לאורך השנים ניתן לציין בין היתר את פרס כינור דוד, ופרס מסקין.