אהבה שהתחילה בטלפון ושרדה את המלקות
טעות במספר שינתה את חייה של סלקה דג'יקה, צעירה ממאלי, שחיה חיים נעימים וחופשיים למדי בטימבוקטו. הגבר מצדו השני של הקו הפך לאהובה והרומן התפתח - עד שהגיעו המזוקנים לעיר. היא ספגה 95 מלקות בכיכר השוק "כי הייתי מאוהבת"
ראשיתו של סיפור האהבה המדברי הזה בשיחת טלפון למספר לא נכון. הוא כמעט נגמר במותם של בני הזוג בידי איסלאמיסטים שבעיניהם היה הרומן "חראם" – אסור. מה שקרה בין לבין הוא לא רק סיפור אהבתם של שני צעירים, אלא גם הדגמה לאימה שהטילו הקיצונים בצפון מאלי על כל מי שלא הסכין לפרשנותם המחמירה של השריעה, ולהתנגשות בינה לבין גרסה מתונה יותר ששגשגה בטימבוקטו, העיר שהייתה פעם מרכז פורח של לימוד איסלאמי.
ההתאהבות
סלקה דג'יקה, בת 24, חיה חיים חופשיים למדי במאלי לפני שאנשי אל-קאעידה הגיעו. ביום היא עזרה לאמה לאפות כיכרות לחם בתנור בוץ ולמכור אותן. אחר הצהריים היא מכרה שיפודי בשר בצד הכביש. בכסף קנתה לעצמה איפור וביקרה במספרה. גזרתה העגלגלה נחשבה נחשקת באזור המדברי.
כמו אחיותיה וחבריה היא שוחחה בחופשיות עם גברים – כולל הגבר שהתקשר אליה בטעות לפני יותר משנה. הוא חשב שטלפן לבן דודו והתנצל. היא אהבה את קולו המנומס והבטוח בעצמו. היא צחקה. הם התחילו לדבר. אחרי כמה ימים הוא התקשר שוב. במשך שבועיים דיברו כמעט כל יום, עד שהעז לשאול היכן היא גרה.
היא הסבירה לו איך להגיע לבקתת הבוץ שבה היא גרה. היה זה לא רחוק מהמקום שבו הוא מכר דלק בג'ריקנים. היא לבשה שמלה צהובה. הוא הגיע על אופנועו.
הוא היה מבוגר ממנה ונשוי. אך הדבר לא היווה מכשול בחברה האיסלאמית שבה גברים יכולים להינשא לארבע נשים. היא חשבה שהוא נאה. אחרי הפגישה הוא החל לקרוא לה בשמות חיבה ולקנות לה מתנות. הוא קנה לה בד יוקרתי בצבע סגול ושילם לתופרת להכין ממנו חליפה. הם הצטלמו בסטודיו, כשהיא יושבת בחיקו.
סקילה בכיכר העיר
כשהקבוצה הראשונה של מורדים הגיעה לאזור, מניפה את דגל "התנועה הלאומית לשחרור האזוואד", הם כבר יצאו כמה חודשים. הוא התקשר לבדוק שהיא בסדר. הלוחמים הבהירו את מטרתם: הם רצו ליצור מולדת לאנשי הטוארג שנדחקו לשוליים במאלי.
כמה ימים לאחר מכן הגיעה למקום קבוצה אחרת של לוחמים, מזוקנים ועוטים שלמות בסגנון פקיסטני או אפגני. הם הניפו את הדגל השחור המזוהה עם אל-קאעידה וקראו לעצמם אנסר א-דין – "שומרי האמונה".
הם חילקו לגברים עלון שבו הוסבר שעל אישה לעטות רעלה ועם מי היא רשאית להתרועע. חברה של סלקה הביא לה את העלון. מכיוון שלא היה לה די כסף לקנות את בד הרעלה הוא הלך לשוק וקנה שתי פיסות – אדומה וכחולה. נשים בחלקים רבים באפריקה נוהגות להשתמש בבדים ססגוניים, והוא לא הצליח למצוא רעלה שחורה כנדרש.
בזמן שסיפור האהבה התפתח, שליטתם של האיסלאמיסטים בצפון מאלי התהדקה. שלושה חודשים לאחר הגעתם הם עצרו זוג רועים עני שחי במשך שנים עם עדריהם מחוץ לעיירה אגואלהוק. הגבר עזב את אשתו כדי לחיות עם אהבת נעוריו. היו להם שני ילדים מחוץ לנישואים, הצעיר שביניהם בן חצי שנה.
בסוף יולי הביאו החמושים את הזוג למרכז העיר והכריזו כי הם ייסקלו בשל בגידה. הם הכריחו את הגבר לכרוע ברך בבור שחפרו. הם הכריחו את אנשי העיירה לצאת החוצה ולחזות במימוש השריעה.
דירת המסתור
אחר כך השתרר פחד ברחובות טימבוקטו. סלקה וחברה הפסיקו להתראות בפומבי והסתתרו בחצר הסגורה של בית הוריה. חבר השאיל לו את המפתחות לביתו הריק בשכונה קרובה. הוא התחנן שתיפגש איתו שם, שעה בשבוע. היא היססה אך בסופו של דבר נעתרה. הם החלו להיפגש פעם בשבוע והיא התעקשה לא להישאר יותר מ-40 דקות.
האיסלאמיסטים החלו באותה תקופה להכות נשים, מסבתות ועד בנות תשע, שלטעמם לא כיסו את עצמן כראוי. אישה לא הייתה רשאית לדבר אפילו עם אחיה בפתח ביתה.
סלקה ידעה שהם ייתפסו ותכננה איזה שקר לספר. ב-31 בדצמבר הם יצאו לעבר מקום המפגש ורכבו על האופנוע בדרכים צדדיות. הם פנו בכיוונים שונים כדי להטעות עוקבים פוטנציאליים. הם בחרו בכבישים צרים שהטנדרים של המשטרה האיסלאמית לא יכלו לנסוע בהם. הם עצרו הרחק מהמסתור ושמרו על מרחק ביניהם.
הוא הלך לפניה, אוחז באופנוע. ארבעת הגברים המזוקנים הגיחו ברגל לעברו. הוא זינק על האופנוע ונמלט. כגבר הנשוי, הוא היה אמור לשלם את המחיר הכבד יותר על הרומן. היא ידעה שלא תוכל להימלט מהם בריצה, אז היא נותרה על עומדה. בשניות לפני שעטו עליה, הבינה כי אין טעם לשקר.
כמו חיה בכלוב
הם לקחו אותה למפקדת המשטרה האיסלאמית, בסניף הבנק המקומי, והשליכו אותה לתא בגודל ארון. כשלא חזרה הביתה, התקשרה אחותה לטלפון הנייד שלה. שוטר ענה ואמר לה היכן אחותה מוחזקת. בבוקר הגיעו בני המשפחה והגניבו לה לחם דרך הסורגים, מאכילים אותה כמו חיה בכלוב. היא הועברה לכלא לנשים ובילתה שלושה לילות בשינה על הרצפה בחדר בטון ריק.
ב-3 בינואר, רק שמונה ימים לפני שנשיא צרפת אישר התערבות צבאית במאלי, הובאה סלקה לבית הדין האיסלאמי. היא הורשעה בהתרועעות עם גבר שאיננו בעלה ונידונה ל-95 מלקות. היה זה עונש קשה אפילו בסטנדרטים של האיסלאמיסטים.
הם לקחו אותה לכיכר השוק למחרת. היה זה אותו המקום שבו קנתה את הבשר לשיפודים שהכינה ואת הקמח ללחם שאפתה עם אמה. היא זיהתה את מוכרי הבשר. אחד מהם שלף את הטלפון הנייד כדי לתעד את שאירע.
המשטרה כפתה עליה לכרוע ברך במעגל התנועה. הם כיסו אותה בבד דקיק דמוי גאזה והורו לה להסיר את שמלתה. ילדים סקרנים התקבצו סביב. עשרות אנשים חזו בהתרחשות, וניתן לשמוע אותה בהקלטה בטלפון של מוכר הבשר.
המלקה הכריז על פשעה של סלקה ועל עונשה. אז החל להצליף בה בשוט עשוי ענפים. צרחות הכאב שלה נשמעות היטב. כך גם צליל הצליפה ונשימותיה הכבדות. היא הרגישה את הדם נוטף ולא ידעה אם הרעלה שלה נפלה.
"אני מצטער"
כשזה נגמר, הם אמרו לה שאם יראו אותה שוב בחברת גבר, יהרגו אותה. החבר הנעלם התקשר כששבה לביתה. בלילה שבו נתפסה הוא נמלט עד לבירת מאלי והפך לאחד מ-385 אלף הפליטים שברחו מהצפון. "אני מצטער", אמר שוב ושוב. הוא הבטיח לשאת אותה לאישה, אך עדיין לא שב לביתו. היא מסרבת לנקוב בשמו, מחשש שהאיסלאמיסטים ישובו.
פניה מאירים כשהיא מדברת עליו ומתקדרים כשהיא מתארת את הכאב וההשפלה שחוותה. אין ילד בטימבוקטו שלא מזהה אותה, היא אומרת. אפילו עכשיו היא נמנעת מללכת לשוק, ושולחת את אחיותיה לקנות את הבשר.
"זה היה שלטון רודני, ללא כל רחמים כלפי נשים", אמרה סלקה, "אני לא היחידה שעברה את זה.
עשיתי זאת כי הייתי מאוהבת".לפני שבועיים הייתה סלקה בין האלפים שיצאו לרחובות להריע לחיילים הצרפתים ששחררו את טימבוקטו. היא קיפלה את הרעלות ושמה אותן בארון. לפני כמה ימים הוציאה מהארון את השמלה הסגולה שאהובה קנה לה, ושאותה לא הורשתה ללבוש תחת חוקי הכובשים. היא צבעה את שפתיה בוורוד פוקסיה והלכה למספרה שנפתחה שוב.
הסטודיו שבו הצטלמה עם חברה עדיין סגור. במקום זאת אחיה צילם את תמונתה. אם מתבוננים היטב, ניתן עדיין לראות את סימני המלקות על כתפיה החשופות כעת.
לפנייה לכתב/ת 
