"אחזור מהקרב לקיבוץ ואזכור שאני אישה"
כך נפרדה חביבה רייק, שהתגייסה בעקבות שׂוּריקה ברוורמן ונרצחה באירופה ב-1944. השבוע נפטרה לוחמת הפלמ"ח, אחרונת צנחניות היישוב. בנות דור הגאולה שהפכו חיילות אפילו בגיל 15 נזכרות ומספרות: "כעסנו כשלקחו רק בנים למשימות". וגם: הראיון המצולם האחרון עם שוריקה, שערכה בת 12 סקרנית
בתל אביב היו אז מסיבות, נזכרת הסופרת תהילה עופר בימי היישוב בזמן מלחמת העולם השנייה. מסיבות פרידה. "שׂוּריקה סיפרה שבמסיבה היו הדיבורים 'כמו דברי הספד'. וחביבה אמרה: 'זאת רוצה אני להגיד לפני לכתי: אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עליי, ואני בטוחה שאחזור וכאשר אחזור, אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים'. אך היא לא חזרה".
חביבה היא חביבה רייק, הצנחנית שהוצאה להורג ב-1944 בסלובקיה, מעט אחרי הירצחה של חנה סנש. שוריקה היא שרה ברוורמן, עוד אחת מצנחני היישוב שיצאו לאירופה להתנדב בצבא הבריטי. השבוע היא הלכה לעולמה בגיל 95, והזכירה לנו שמעטות מהנשים שלחמו על הקמת המדינה, עוד בין החיים.
עופר, 83, הכירה אישית את שוריקה ואף שירתה כלוחמת בחטיבת יפתח בפלמ"ח בגדוד הראשון - גדוד העמק - שלחם ממטולה ועד הנגב הנצור והמנותק עד פתיחת הדרך.
"זה היה דרמטי מאוד להיות נצורה בנגב", היא נזכרת בשיחה עם ynet. "לספוג את ההפגזות כמו כולם במצור ובמחסור בין כוחות האויב. ב-14 במאי 48', כשהוכרזה מדינת ישראל לא התרגשנו. חשבנו על החברים שיילחמו והקורבנות הצפויים. ואכן למחרת נפלו שלושה מחבריי. היינו דור שלא בכה בהלוויות אבל בכה בלב. אלו חוויות הפלמ"ח. רק אחרי אתה תופס שנפלה בחלקך הזכות לקחת חלק בקרבות על הקמת מדינה יהודית לאחר 2,000 שנה".
הקיבוץ אמר לה: או הוא או אנחנו
מותה של שׂוּריקה מחזיר אותנו אל דור הנפילות ההוא של הצנחניות, הטייסת זהרה לֵבְיָטוֹב, הלוחמת הדסה לַמפֵּל, מירה בן-ארי, נתיבה בן יהודה, עדה סירני, זיוה ארבל, וקומץ אחרות, נשים שהתנדבו ללחימה למען מדינה שעוד לא קמה, במחתרת, כאשר גיוס החובה עדיין לא היה קיים ונשיאה בנטל היתה שליחות כפולה: עבור המדינה שבדרך ועבור שוויון זכויות לנשים בישוב היהודי המתפתח.
"כישלונו של כל פרט היה עלול להיהפך לכישלון הכלל. כישלון עשרה אחוזים של בנות עלול היה להכריע לגבי המשך שירות הבנות", צוטטה שׂוּריקה ברוורמן בספרם של תהילה וזאב עופר "חביבה".
פרופ' ג'ודי באוּמל-שוורץ כתבה על הצנחניות-שליחות במלחמת העולם השנייה בספרה "גיבורים למופת". היא עומדת על כך ש"שוריקה היתה האישה הראשונה שהתגייסה לפלמ"ח. כדי להוכיח שהן יכולות ללחום. אחרי ויכוח בעניין, יצחק לנדוור (שדה), מפקד הפלמ"ח, החליט על התרת התנדבות נשים ללחימה". שדה טען כי יש לתת בידי הבחורות את כל הכלים הדרושים, מתוך ביטחון כי הן יוכיחו את עצמן, דוגמת חיילות הצבא האדום, הפרטיזניות ומורדות הגטאות.
"שוריקה התגייסה וסחבה אחריה גם את חביבה רייק. חביבה התאהבה בבן ממשפחת פרדסנים עשירה, בן זוג שלא תאם את ערכי הקיבוץ הסוציאליסטיים, והקיבוץ אמר לה 'או הוא או אנחנו' ושלח אותה לגלות בקיבוץ של שוריקה לחשוב על הדבר.
אז הציעה לה שוריקה להגיד לכולם לקפוץ ולהצטרף לפלמ"ח, לעשות משהו מעשי לטובת היישוב". כך, לטענת באומל שוורץ, התגייסה רייק.
הנשים שחירפו נפשן במשימות שמהן היו שלא שבו, לא ראו בעצמן גיבורות. "סיפורה של שוריקה מדבר על ההתנגשות האבסורדית בין הדימוי העצמי שלה לבין מציאות חייה", אומרת באומל שוורץ. "למרות המשימות מאחורי קווי האויב הנאצי, כל החיים היא דיברה על עצמה בתור פחדנית ולא השתחררה מהדימוי שרדף אותה על כך שלא הצליחה לצנוח בעת האימונים. לעומת זאת היא נחשבת על ידי כולם לגיבורה".
אז היה ברור מה חשוב ומה פחות
שוריקה לא הייתה היחידה. החוקר ד"ר ניר מן מציין כי לצבא הבריטי התגייסו כ-4,000 נשים מתוך 30 אלף מגויסי היישוב היהודי (כולל הבריגדה). בהמשך, בתקופת מלחמת העצמאות, כ-1,200 מתוך 6,000 אנשי הפלמ"ח היו נשים. כמה מאות מהן ממש לחמו בחזית.
הדסה אבידוב (אביגדורי) התנדבה לפלמ"ח בהיותה בת 16 וחצי בשנת 44', והפכה למלוות שיירות, חובשת קרבית וקשרית בחטיבת הראל. "כעסנו כל פעם שלקחו רק בנים למשימות. הייתי יחידה עם 60 בחורים, ישנו יחד באותה מערה וכולם הסריחו", היא נזכרת בחיוך. "היה לא קל, היה צריך המון אומץ. הכושר היה גבוה מאוד והפעולות היו מסוכנות. זו היתה המחתרת.
"כל יום נהרגו לנו אנשים. ובכל זאת היינו ילדים, לא היה מי שידריך אותנו איך נלחמים ויורים ולא תמיד ידענו איך לנהל את העניינים. לא היו עזרה ראשונה ורופא. אבי היה רופא ולכן אני הפכתי לחובשת שקודם כל לחמה ולאחר מכן חבשה, גם זה ללא קורס. היו לי חיים מעניינים, כל כמה שנים הייתי בהרפתקה שונה".
כשהשתחררה אבידוב ב-49', מיד ירדה "להציל את הנגב עם מזוודה אחת" כהגדרתה, בלי לדעת אפילו היכן תלון. "אם רוצים לעשות דברים בעלי ערך לא חשוב מה אחרים יגידו, אפשר וצריך לעשות. אז היה ברור מה חשוב ומה חשוב פחות בחיים".
סעיף השחרור: בעוון גיל
לוחמת פלמ"ח צעירה במיוחד הייתה רות גרסטן, בת "כיתת הפלמ"ח" היחידה של בית הספר "מקווה ישראל". בגיל 15 וחצי התנדבה, אבל היא אינה רואה בעצמה מיוחדת. "בגיל 14 וחצי קפצתי כיתה כך ועקב עת לידתי, היה לי פער של כמעט שנתיים על חבריי לכיתה". כשכולם החליטו ללכת לפלמ"ח, גרסטן הייתה אחת היוזמות. "אני זוכרת את עצמי הולכת עם משלחת כיתתי למשרדי הפלמ"ח, ומבקשת משאלה: להתגייס למלחמת השחרור ככיתה, אבל שיבטיחו לנו שבתום המלחמה נחזור למקווה ללמוד - וכך היה.
"ברוב חוצפתי נותרתי בת יחידה. הייתי כה צעירה ולא בשלה אני לא יודעת איך עשיתי זאת. חשבתי שאני הולכת להציל את המדינה הזו שכה חלמתי עליה". גרסטן לקחה חלק במבצע יורם ובמבצע דני. כשחבריה הגברים ירדו לנגב הנצור היא לא יכלה שלא להצטרף. "התברר לי שכל לילה יש מטוס מלוד לרוחמה שמביא אספקה. היו ארבעה מקומות בנוסף לציוד. הגעתי ללוד ובעקשנות אין קץ עליתי על המטוס הזה". שם לקחה חלק גרסטן בקרבות על חוליקאט. "חפרנו שוחות ושם היינו שבועיים. אני זוכרת בהתרגשות את היום בו נפרצה הדרך וג'יפ איש המודיעין הגיע בדרך הפתוחה לנגב".
בת 16 וחצי, בשנת 49' שוחררה גרסטן וחזרה עם כיתתה ללימודים. "כתוב בתעודת השחרור שלי שהשתחררתי 'בעוון גיל'. זו היתה אפיזודה חולפת של נערה שיצאה למלחמה", היא אומרת תוך כדי צחקוק. לאחר שחרורה הפכה גרסטן למחנכת ומנהלת בית ספר, ואחרי פרישתה הקימה את בית הלורד, הלא הוא מוזיאון תל מונד, שבו היא מתנדבת עד היום.
"כמעט ולא נותרו מהדור ההוא לוחמות שנותרו בחיים. חבל שלא גאלו
את סיפוריהן לפני מותן", אומרת באומל שוורץ. "נשות הדור ההוא היו מיוחדות ובעלות תעוזה ואומץ, הן דור הגאולה. היום עדיין יש לנו בנות עם אותה הרוח, שעושות משימות שהשתיקה יפה להם והן ממשיכות הדרך שהתוו אז שוריקה, חביבה ואחרות".
תהילה עופר מבקשת להעביר מסר: "הדור היום צריך לעשות הכול כדי שכאן יהיה ניסיון אמיתי לשלום ויציבות. לכך יש להפנות את רוב המאמצים".
והדור היום מגלה עניין. אביטל הלפרין, למשל, בת 12 משהם, התעניינה בצנחני היישוב. במסגרת פרויקט בר ובת מצווה של הספרייה הלאומית, היא בחרה להתמקד בסיפורה של שוריקה ברוורמן. הלפרין הכינה כרזה מפורטת על ברוורמן, ובכל זאת, חשה שחסרים לה חלקים חשובים בדיוקן ההיסטורי, האנושי והאישי של אחרונת הצנחניות של היישוב העברי בימי השואה. לכן נסעה לקיבוץ שמיר ופגשה את הגיבורה האישית. היא ראיינה אותה ותיעדה את הראיון המצולם האחרון עם ברוורמן, שבועות ספורים לפני מותה. הנה קטע ממנו:
לפנייה לכתב/ת 
