שנה בלי אבא, זה כתב האישום שלי

חלפה שנה, ואני חושב שאף אחד - חוץ מאימא שלי - לא יכול להבין את הכאב שכרוך בלאבד את אבא בתאונת דרכים שיכולה הייתה להימנע. המוות מתדפק על דלתם של כולם, והוא כואב גם בלי נסיבות טרגיות. לכן, המחשבה שהוא יכול היה להימנע היא המכעיסה באמת. אפשר להזדהות, אפשר לחשוב שמבינים, אבל מי שלא עבר דבר דומה על בשרו - לא יכול להבין.

זה מתחיל מהדברים הקטנים של החיים, כמו למשל לקום בבוקר בלי לראות את אבא עם העיתון, וממשיך בדברים הגדולים יותר. לסיים את התואר כשהוא לא שם, למצוא חברה מדהימה, להיפרד, ולהמשיך בחיים כשאין לך את שלוש השיחות היומיות עם אבא כי איך לעזאזל אדע עכשיו איך להגיע ממקום למקום? אבא הפך לזיכרון שאתה מת מפחד שייעלם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מסמר אחרון בארון הקבורה של מצרים / חמדי, גיזה

מנהלים מלחמת סייבר עם גביעי אשל / אביב בושינסקי

שנה של לחיות ולא לחיות באמת. יאיר ומידד נתיב ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

כאילו היית אוויר

אבל אם יש משהו שמאפיין אותי בשנה הזאת זה שאני בעיקר כועס. כועס כמו שלא כעסתי מעולם. מעולם לא הרגשתי מרומה כל כך. יצאתי די מזמן מהסרט שבו אני מאמין בצדק במובן המוחלט שלו, אבל עד עכשיו לא ידעתי כמה הסרט של מערכת עשיית הצדק שלנו רע. אותה מערכת שאמורה לשמור על הכבוד שלי ושל משפחתי בעיקר מזיקה לנו. מעולם לא האמנתי בכבוד. אם מישהו קילל אותי, הייתי זז הצידה. לא מחולשה, להיפך. ועכשיו, פתאום אני מבין את חשיבותו של כבוד שנרמס ונלקח ממך כאילו היית אוויר.

זה בא לידי ביטוי בכך שהנהג הפוגע בעניין שלנו לא מגיע לדיון הראשון בבית המשפט, ובית המשפט מקבל את זה כמעט בהכנעה. זה כמעט בלתי נתפש. יש פה נהג, שנהג במערבל בטון עם שרידי סמים בדמו, שעבר לפי כתב האישום באור אדום, שנטל חיים מאבא שלי, וכולם שמים זין. כמו ששמו זין גם על עוד שתיים או שלוש פעמים שהדיון נדחה בגלל בא כוחו של הנאשם. ביטוי נוסף וחשוב יותר הוא כתב האישום המגוחך - לדעת אנשי מקצוע ומומחים רציניים - שהוגש נגד הנהג הפוגע. כתב אישום שעם מערכת משפט מקלה ורופסת עשוי עוד להסתיים עם כמה חודשי מאסר בפועל לנהג חסר האחריות.

זה כבר לא הכבוד שלי שאני נלחם עליו, אלא של אבי שהיה כנראה פחות עדין ממני לו היה נדרש למאבק שכזה. ואגב, כבוד היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין, שלחתי לך באוגוסט מכתב בבקשה שתבחן את הדברים, ואולי תביא לצדק. עברה כבר כחצי שנה. אני עדיין מחכה לתשובה. תשובה שגם אם לא תעזור לנו, אולי תעזור לאחרים. תודיע על דיון שאתה מתכוון לקיים, כמו שמתקיים בנושאים רבים אחרים, כאשר נדרשת חשיבה על שיפור מדיניות.

המדינה לא תדאג לי 

זאת שנה שבה אני מרגיש מרומה, במדינה שאני יודע שכנראה לא תדאג לי כשאזדקק לכך ושאני כבר לא ממש יודע למה לעזאזל אני עושה בה מילואים. הרי אבא, שנלחם ביום כיפור, אמר לי שכבן יחיד לפי הגדרות הצבא הוא לא רוצה שאלך לשירות קרבי. בסוף חתם יחד עם אימא כי התעקשתי. לפעמים אני לא יודע למה. ואני מגיע, כי בניתוח רציונלי של המצב אני מבין שזה לא קשור. אבל הרגש, שהוא פחות רציונלי, עדיין מעלה תהיות.

שנה של לחיות ולא לחיות באמת. קבר האב(צילום: יאיר נתיב)

ביום שלישי, שנה לאחר מותו של מידד נתיב ז"ל, יחלו הדיונים במשפט הפלילי נגד הנהג הפוגע שמואשם בגרימת מוות ברשלנות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il