שארית היום: "משמרת שנייה" בשוק הכרמל
הם מגיעים עם רדת החשיכה ומלקטים מהרצפה ומהארגזים את הסחורה שהותירו בעלי הדוכנים - מקור המזון העיקרי שלהם. סיור ערב בין סוחרים וקבצנים, הרחק מעין הממשלה
עם רדת החשיכה, מתחלפות הדמויות בשוק הכרמל. הלקוחות ובעלי הדוכנים עוזבים את המקום, ובמקומם מגיעים "אנשי סוף היום". קשישים וצעירים, פליטים ומהגרי עבודה שזקוקים לשאריות, מלקטים את מקור המזון העיקרי שלהם מהרצפה ומהארגזים המסודרים שחלק מהסוחרים הותירו להם. "זה כמו מירוץ", הסביר אחד מהם כיצד מצא עצמו בשוק. "כל הזמן יש עליות מחירים ומי שלא עומד בקצב נופל מאחור".
עוד בערוץ החדשות של ynet:
ניתוח תמונות: זיגייר לא השתתף בחיסול בדובאי
תמונת השנה בעולם: שני ילדים הרוגים מעזה
נשאת חוסין, יו"ר ועד הסוחרים בשוק וסוחר במתחם כבר 43 שנה, מודה: "כאזרח המדינה אני מתבייש. כל יום מגיעות ערימות של אנשים ולוקחים מהרצפה. זה מזעזע ומפחיד כי לפני 15 שנה לא ראינו את התופעה הזאת, זה חדש. האנשים שמגיעים הנה הם לא רק קשישים, אלא צעירים, בני 18-20. אני מקווה שיחזרו הזמנים שלא כל האזרחים חיו במינוס והיינו חיים באושר עם כסף בידיים, עכשיו המצב פשוט נורא".
אחד "המלקטים" שנפגע בראשו ומצבו הרפואי הידרדר מעיד שהוא מגיע לשוק מדי יום. "אני אוסף את מה כל מה שמשליכים בסוף היום. אני אוכל שאריות, אוסף ואוכל מהרצפה כי המצב קשה. קשה לקנות אוכל ויש הרבה אוכל זרוק ברחוב. ככה אנחנו חיים".
לא רחוק ממנו, בת 72 אוספת ירקות יחד עם המטפלת הסיעודית שלה. "אני מקבלת 2,600 שקל בחודש מהביטוח הלאומי, ולמטפלת אני צריכה לתת 4,000 שקל, אז מאיפה יהיה לי כסף לחשמל, גז ומזון? הילדים מסייעים כמה שניתן, אבל זה לא מספיק. הסוחרים כאן טובי לב ומשאירים לי קצת תפוחי אדמה וירקות. גם הדוכנים שמוכרים אוכל מוכן משאירים לי קצת אורז לפעמים. אני מתביישת, אני לא רוצה לעשות
את זה אבל איך אני אחיה?", תהתה בדמעות. "זה לא נעים לי והילדים כועסים עליי. הנכד שלי ראה אותי אוספת חסות בסוף היום מהזבל והתחיל לבכות".
שמעון פדלון, בעל חנות מאפים בשוק, התרגל למראה האנשים שממתינים שירוקן את מדפיו בסוף היום. "זה לא זבל, זה מזון. אנחנו שמים את המוצרים בחוץ, כי אנחנו יודעים שלא ניתן יהיה למכור את הסחורה ביום ראשון. אנו מעדיפים שיאכלו את זה אנשים ושזה לא ייזרק וייגרס כמו שעושות רשתות המזון הגדולות. יש לנו אחריות כלפי האנשים כאן. השבע לא מבין את הרעב ומי שלא חווה מחסור לא יבין", הדגיש תוך הפניית מבט החוצה. "האבא עם העגלה והתינוקת והבחור על האופניים מחכים שאני אזרוק והם ייקחו. למה לא? אני מעדיף שיאכלו את זה מאשר שזה ייזרק".
לפנייה לכתב/ת 
