בנדיקטוס והגילנוּת הישראלית

הודעתו של בנדיקטוס ה-16 על פרישתו מתפקיד האפיפיור מעניינת וחשובה לעולם בעיקר בשל סוגיית הגיל שהיא מעוררת. זו פרישה ראשונה של אפיפיור מאז 1415 (זו של גרגוריוס ה-12). מדובר אומנם בסנסציה, אך זו מתגמדת נוכח העובדה שרבים מראשי הכנסייה מנהיגים את אחד המוסדות החברתיים הגדולים והחשובים בעולם עד זיקנה מופלגת. מתבקשת המסקנה שלא הגיל הפיזי קובע את התפקיד והתפקוד אלא הכוח הפוליטי-חברתי-כלכלי. על אמירתו של נשיאנו בן ה-90 ש"החוכמה לא מזדקנת" יש להוסיף שהזִקְנָה, חוכמה או לא, זוכה להטבות מפליגות בתנאי שלצדה יש שליטה בהון או בשלטון.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הציבור מאס ב"שותפים הטבעיים" / יזהר אופלטקה

הבידוד הורג / זאב וינר

במסגרת כתבה ב"ידיעות אחרונות" על הדרמה המסעירה את העולם, הוצגו תמונותיהם ופרטים על תשעה מה"אפיפיורים הבולטים לאורך ההיסטוריה". שניים מתו בשנות ה-60 שלהם (בהם האפיפיור הראשון שמת בשנת 67 לספירה), אחד בשנות ה-70 לחייו (ב-1503) ושבעת האחרים (ארבעה מהם במאה ה-20) מתו לאחר גיל 80. האפיפיור הנוסף שהתפטר, גרגוריוס ה-12, היה בגיל 89 כשעשה זאת ב-1415.

נראה, אם כן, שאנשים "זקנים" יכולים להמשיך לכהן בתפקידים רמים, המחייבים קבלת החלטות הנוגעות להמוני בני אדם בסוגיות כבדות משקל, גם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם. גם בארץ יש דוגמאות רבות של אנשים, מעבר לגיל המחייב פרישה, בעמדות הנהגה בפוליטיקה, בתעשייה, בתקשורת ובעסקים, במגזר הפרטי והציבורי. הם עומדים בראש מערכות ציבוריות גדולות ומנהלים, באופן ישיר או עקיף, עסקים קטנים וגם עסקים חובקי עולם. כוחם ומעמדם, לא פחות משכלם וכשרונם, הם שמקנים להם את עמדות ההשפעה שבהן הם מחזיקים. הם הדוגמה המוחצת לכך שגיל פרישה לא קשור להידרדרות ברמת התפקוד של האדם, אלא לחוק המייצר אפליה בין צעירים למבוגרים ובין קבוצות אנשים בגיל הפרישה.

אפליה זו בולטת במיוחד במישור הפוליטי. חברי הכנסת, האחראים לחוק גיל פרישה, אינם כפופים לחוק. ההסבר לכך אינו קשור לגנים של נעורים לנצח או לתרומה מיוחדת לחברה אלא למעמד המשוריין שקבעו לעצמם הנבחרים.

תוחלת החיים עלתה, כידוע, במידה משמעותית, מגיל 35 בשנת 1889, כאשר הונהג החוק המחייב פרישה בגרמניה, ללמעלה מ-80 שנה כיום (81.7 בישראל). מדינת ישראל נמצאת הרחק מאחורי מדינות מערביות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, יוון ופינלנד, שביטלו את החוק המחייב פרישה. יציאתו של ציבור גדול מאוד ממעגל העבודה גורר ירידה דרסטית בתנאי החיים שלו והתרחקות מהווי חיים, המבוסס בחברה המודרנית על עולם העבודה. כך הופך חלק גדול מאד מהחברה ל"זקן".

האנתרופולוג פרופ' חיים חזן מסביר בעבודתו המרתקת על הזקנה, כי המוות החברתי והמוות הפיזי אינם חופפים והם גם משתנים מתרבות לתרבות. בישראל מקדים מותו החברתי של האדם ה"רגיל" את מותו הפיזי בשנים רבות, בשל הפרישה הכפויה שנים רבות לפני המוות הפיזי.

דברים אלו מקבלים ביטוי בפסק דין ליבי וינברגר ואח' נגד אוניברסיטת בר אילן, שבו ציטטו מדברי השופט בך שאמר כי "אדם הפורש מעבודתו בשל גילו המתקדם מרגיש, כי אין הוא עוד שותף למערכת היצרנית של החברה. הרגשה זו מתחזקת גם בשל יחס החברה, אשר במקרים רבים מתייחסת אליו כאל 'זקן' שאין בו עוד תועלת". השופטת אסתר חיות צוטטה אף היא בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. היא הגדירה את "מופע" ההוצאה הכפויה של עובד לגמלאות כ"פוגעני ואכזר".

את האפליה הגילנית והאובדן של ניסיון וחוכמה - עם הרחקת ה"זקנים" לחצר האחורית של החברה - מתרצים לרוב בצורך להכניס את הצעירים לשוק העבודה ו"לתת להם הזדמנות". התפישה שטובת האחד באה בהכרח על חשבון טובת האחר דורשת חשיבה מחודשת של צעירים ומבוגרים. אולי כעת, עם כניסתם של צעירים רבים לכנסת, הם ינסו לשנות את המציאות הגילזענית (כהצעתו של עמיתי אסף לב). אולי הם יצליחו לבטל את חוק הפרישה בגיל 67 ולאפשר פרישה מהעבודה על פי רצון העובד והתאמתו האישית, הפיזית והמקצועית לתפקיד.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il