שמוליק קראוס: כשאגדת רוק נגמרת אחרת

לא, זה לא היה אמור להיגמר ככה, בכסא גלגלים ובשפעת חזירים בבית חולים. אנשים שהם אגדות רוק עולים השמיימה בסערה, כשהם צעירים ויפים ואחרי שסלחו להם על שפגעו באחרים והרסו את עצמם, ואלפי אנשים צעירים עוד יותר עומדים לפתח ביתם עם נרות ופרחים ומבכים את מות המוזיקה.

המוזיקאי שמוליק קראוס הלך לעולמו

שי להב נפרד: פרא אציל ושמו שמוליק קראוס

אבל לא כך נשלח את שמוליק קראוס, אבן דרך ענקית בזמר הישראלי, אל מקום שבו רואים רחוק, רואים שקוף. בהספדים שכבר כותבים לו, לא שוכחים ולא סולחים: האלימות והמעצרים, המאסר והסמים, האשפוזים הפסיכיאטריים שמוטחים בו שוב ושוב כפיקנטריה מלוכלכת, בלי טיפה של חמלה.

אתם שם, שמתמוגגים מן ההילה הטראגית של "התשמע קולי" - שהגיע עד לחלל החיצון - עצרתם לרגע לחשוב שאולי את קולו של שמוליק קראוס לא שמעתם באמת?

הגיע עד לחלל החיצון "התשמע קולי"

היתה לו נפש שסועה, סוערת ומאוד לא בריאה. רופאים לא הצליחו לתחזק אותה באופן מיטבי, כך שיהיו בו הכוחות הדרושים ליצירת קריירה רציפה, עקבית ומתגמלת, כמו שהיה מגיע לכישרון הגדול שפרץ ממנו. הוא עצמו לא ידע מה לעשות בנפשו-שלו כדי שלא תעלה על גדותיה ולא יפרצו ממנה יצורי אופל רדומים. מדי פעם, בעשורים האחרונים, קראנו בצקצוק שפתיים צדקני שמצבו לא טוב. מדי פעם, בעשורים האחרונים, שחרר לעולם אלבום מדהים באיכויותיו, קלאסיקה מיידית - ואף פעם לא עצרנו לקשר בין שתי העובדות הסותרות הללו, ואף פעם לא קראנו לו גיבור, כי בחיים שנכפו על נפשו כל רגע של הרמוניה, כל יצירה שיש לה משמעות והד, הם מעשים של גבורה.

וכמה מעשים מופלאים היו בו והיו לו, ואחר כך היו שלנו: מגן הילדים של הבובה זהבה ועד לריק הנורא של "זמר נוגה", שאולי איכשהו עדיין מנגן בחלל. מ"נתפייסה" האופטימי כל כך ועד לידיעה שאין ברירה, צריך דקה להתרגל אליך שוב. מן העליצות המתפרצת של הנביא יחזקאל, בומבה של נביא - ועד להכרה שבן אדם, כמו סנה מול השמיים, בו בוערת אש.

בומבה של נביא

את המלים הטובות ביותר למנגינותיו כתב יענקל'ה רוטבליט, וכולן נכתבו לגמרי בשבילו. במלים אחרות בחר בתבונה גדולה: מרים ילן שטקליס ורחל המשוררת, אי אפשר לטעות כשמחברים למוזיקליות המתפרצת של המלים שלהן כשרון הלחנה ייחודי. משום כך, למרות שמעולם לא התיימר להיות זמר גדול, המלים נשמעות הכי טוב בפיו. שרידי בריטון עם נייר זכוכית, אלכוהול ומי יודע מה עוד. מעושן ומחוספס, אירוני בלי גבול, מודע היטב למגבלותיו ומלטף ואוהב ומקסים וכובש, והכל ביחד כל הזמן.

הוא לא הרבה להלחין. רשימת השירים שהתאזרחו בתרבות שלנו אינה מונה יותר מכמה עשרות, וכמעט כל אחד מהם הוא פלא כפול: באיכות הבלתי מתפשרת שלו וביכולת שלו להתיישב עמוק בתוך הלב שמזמזם לעצמו כדי לגרש את הבדידות, ואחר כך בעוד לב ועוד אחד, ולהפוך להמנונים.

"לוח וגיר" ואובדן הילדות, "בלדה לעוזב קיבוץ" ואובדן הילדות הקולקטיבית של החברה הישראלית, "אינך יכולה ככה סתם ללכת" ומצוקתו של האוהב שמגלה את גבולות הכוח של האהבה, "זה קורה" וההבנה שחיינו אינם אוסף של בחירות שעשינו בזהירות ובפינצטה, ואי אפשר באמת לחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל. אלה שירים חכמים, עצובים ברובם, אוניברסאלים ואישיים כאחד, שבהם ניתן כבוד עצום לטקסט ולמוזיקה שהיתה תמיד חלוצית ובועטת, בלתי צפויה ובכל זאת מתנגנת בקלות בפה, ושהיתה כולה שלו.

"לוח וגיר"

הוא לא חש לפתוח לנו צוהר לעולם שבו סולמות כרומטיים חברו לגיטרות חשמליות, פולק ורוק ראשוני התכתבו זה עם זה בהצלחה ויצרו משהו חדש, זמר פופולארי שאינו אוסף של סוכריות מוזיקליות אלא משהו מגובש, בוגר ופתוח יותר לגחמות של יוצרים ולהפגנות כשרון גם יחד. במובן זה, משלמה ארצי ועד שלום חנוך ומאיר אריאל ואפילו אביב גפן, כולם היו בניו, בלי הביקורת המתריסה של "כולם היו בני/ כולם ישבו על תנאי" של "איך שגלגל מסתובב לו".

אהבנו את השירים כל כך, עיטרנו אותם בתהילה, אבל עם זה לא קונים במכולת ולא זוכים לשלוות נפש. היו לשמוליק קראוס חיים קשים ויצירה מופלאה. איננו יודעים יותר מדי על הכוח שמאפשר ליצירה לפרוץ מתוך החיים הללו ועל הגבורה הגלומה במה שהותיר לנו, כשהלך אמש להר נבו הפרטי שלו, משם יוכל להשקיף ולראות אותנו שרים. בסופו של דבר, זה כל מה שאמן גדול יכול לעשות, בחייו או במותו. יהי זכרו ברוך ויהיו שיריו מתנגנים עוד ועוד.