דיווח חי: הרופאים הישראלים שמנתחים ילדים בפרו

כבר 20 שנה שד"ר אייל וינקלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא, יו"ר איגוד הפלסטיקאים בעבר ובעל מרפאה נחשקת לניתוחים פלסטיים ברמת אביב, משאיר את חייו המקצועיים והפרטיים מאחור למשך 10 ימים בכל שנה כמעט, ונוסע לנתח ילדים בעולם השלישי.

הוא לא שליח של אף אחד ואין גוף ממשלתי שמממן אותו. את התרומות למסעות הצדקה שלו, אליהם הוא מצרף בדרך כלל שלושה-ארבעה רופאים בכירים מהמחלקה שלו, הוא עצמו מקושש בין עשירי ישראל. כשחסר כסף, הוא פותח את הארנק ומשלים.

עוד כתבות על טיפול בכוויות:

• הטיפול בכוויות קשות - למה הוא כל כך מסובך?
• ניצל מהאש: ניצחון הנפש של יואב על כאבי הכוויות
• איך מטפלים בכוויות - מדריך לעזרה ראשונה
  

במשך השנים עמד וינקלר בראש 15 משלחות הומניטאריות במהלכן ניתח ילדים בוויטנאם, בנפאל ובקונגו, אבל המדינה אליה הוא קשור יותר מכל היא פרו. את השערים למדינה הזו פתח לו לפני כ-10 שנים הנשיא דאז אלחנדרו טולדו, שהיה ידוע בחיבתו ליהודים ולישראל בפרט, בעזרתה האדיבה של רעייתו היהודיה, אליאן. טולדו הפך לידיד קרוב ואירח בשמחה את הרופאים מישראל שבאו לעזור.

בית החולים המקומי. דומה למחנה צבאי נטוש(צילום: דורון קופרשטין)

לרופאים המקומיים כבר אין מה להציע

הניתוח הפופולארי במסעות הצדקה אצל וינקלר וחבורתו הוא תיקון שפה שסועה, בעיה נפוצה במדינות העולם השלישי, בהן נישואי תערובת שכיחים. אבל בגלל המומחיות שלו ושל המחלקה שהוא עומד בראשה בטיפול בכוויות, יוצא שחלק גדול מהמטופלים הם נפגעי כוויות קשים, כאלו שלרופאים המקומיים לא היה יותר מה להציע עבורם.

שניים כאלה אנחנו פוגשים הבוקר, פחות מיממה לאחר שהגענו לקוסקו, אחרי מסע לא פשוט של שלוש טיסות שנפרשו על פני 30 שעות. בית החולים המרכזי של קוסקו נראה כמו מחנה צבאי נטוש ומוזנח מימי הבריטים. וזה רק מבחוץ. כשנכנסים פנימה מקדם אותך גל ריח נוראי, ערבוב קטלני של ניחוחות חומרי ניקוי חזקים במיוחד וריחות אוכל בית חולים זול במיוחד (וכאן הוא נוראי, אל תשוו אותו לארץ).

הטיח מתקלף מהקירות הצבועים כחול, ששייך לז'אנר העתיק של בתי החולים, מתחילת המאה הקודמת. רצפת הבטון השחורה מזוהמת, ובמקומות שאמורים להיות סטריליים במיוחד, עובר עובד ניקיון עם זרנוק ושוטף הכל במים.

גל ריח נוראי משולב בהזנחה(צילום: דורון קופרשטין)

"צריך לדעת איפה להישרף"

אנחנו בדרך למחלקת הכוויות של בית החולים כדי לפגוש את שני המנותחים הראשונים, ילדים בני ארבע וחמש שסובלים מכוויות קשות בלמעלה מ-50% מגופם. הילד הראשון, בן 13, עם כוויות קשות ברגליו, דבר שלא מאפשר לו ללכת, והוא נעזר בהליכון, תוך כדי שהוא סיגל לעצמו הליכה עקומה, מפאת הכאבים הצורבים של הכוויות ברגליו. פניו, שנשרפו בכל חלקיהם, עמוסי צלקות וחלקי עור מחוספסים, תוצאה של ניתוחי השתלת עור כושלים.

פנים מצולקות - תוצאה של ניתוחים כושלים(צילום: דורון קופרשטין)

ד"ר וינקלר מתחיל לבחון את הכוויות. פניו של הילד מבועתים. כל נגיעה בגופו האדום והמצולק, ולו העדינה ביותר, גוררת זעקות ובכי שקשה לעמוד בפניו. חמישה חודשים הוא שוכב במחלקה מבלי שיקבל טיפול שישפר את מצבו.

"בישראל פציינט כזה היה משתחרר אחרי שבוע הביתה", אומר וינקלר ומוסיף, "אני יכול לשפר את המצב שלו, אני יכול לגרום לו ללכת".

ומה באשר לפנים, אני שואל. "נחליף לו אותם", הוא פוסק, "נקלף את כל העור המצולק. הבאנו איתנו ציוד מיוחד מהארץ".

ד"ר אייל וינקלר: "אני יכול לגרום לו ללכת"(צילום: דורון קופרשטין)

אצל הילד השני המצב מעט יותר טוב, אבל לא בהרבה. כוויות קשות בכל האזור התחתון של גופו, כולל בבטן התחתונה. גם כאן נשמעות זעקות בכי שמרעידות את כל המחלקה. הילד בן הארבע לא טופל מחוסר ידע, ציוד מתאים או כל שילוב שהוא של שתי הסיבות. "צריך לדעת איפה להיוולד", אני אומר לווינקלר בדרך החוצה. "צריך לדעת איפה להישרף", הוא משיב.

לא טופל בגלל חוסר ידע(צילום: דורון קופרשטין)

חדרי ניתוח מיושנים ולא מאובזרים

יורדים לחדרי הניתוחים, האזור שאמור להיות הכי סטרילי בבית החולים. אלא שהפירוש של פרו לסטריליות כנראה שונה מכל מדינה אחרת בעולם המערבי. חדר הניתוח מאובזר במיטב המכשירים משנות ה-70 ומטה. גם כאן הרצפה מטונפת, האבק שהצטבר על החלונות מזמן לא נוקה ואפילו הסדין שפרוש על מיטת הניתוחים ידע ימים טובים יותר.

ד"ר אייל וינקלר עם אורית פוגל שמסייעת בתרגום(צילום: דורון קופרשטין)

עכשיו נפגשים עם האחות הראשית של חדרי הניתוחים, שהיא בפועל הדמות השלטת כאן ועל פיה יישק דבר, או לא. אורית פולק, בתו של איש עסקים מקומי שמפעיל רשת מרפאות לטיפול בחולי סרטן, מתרגמת ומקשרת בין הצוות הישראלי לאנשי בית החולים, שלא מבינים מילה אחת באנגלית.

ציוד בסיסי פשוט לא קיים(צילום: דורון קופרשטין)

את רוב הציוד המודרני, המשוכלל, הביאו וינקלר ואנשיו איתם במזוודות. מכאן, מבית החולים המקומי, צריכים רק את הציוד הבסיסי. אלא שגם פה נתקלים בקשיים. ערכת גבס פשוטה, פריט חובה לאחר השתלת עור, פשוט לא קיימת בשום מקום בבית החולים. מכינים רשימת מכולת ונותנים אותה לאחות, בתקווה שמחר, ביום הניתוחים, הוא יחכה לרופאים בחדרי הניתוח. בלעדיו זה לא יקרה.

ביומן המסע המצולם של מחר - מתחילים לנתח!

הצילומים בכתבה צולמו והועברו במצלמת Samsung Galaxy Camera