לסגור את ביה"ד לעבודה? להפך, צריך להוסיף עוד

בתקופה האחרונה עלתה לכותרות ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה.

הטענה האמיתית העומדת בבסיסה של ההצעה היא כי פסיקות בתי הדין לכאורה שומטות את זכויות המעבידים ומיטיבות עם העובדים. טענה זו הינה חמורה, ורחוקה מן המציאות בלשון המעטה.

שופטי ורשמי בתי הדין לעבודה, הינם בעלי מומחיות רבה בתחום כה מורכב, עדין ורגיש, העוסק ביחסים המורכבים והקשרים המיוחדים שנוצרים בין המעביד לבין העובד.

שמירה על איזון רצונותיהם וזכויותיהם של השניים מחייבת היכרות מעמיקה ונרחבת עם עולם העבודה ומחייבת מומחיות רבה ועיסוק נרחב בתחום. בחינת הסכמי עבודה אינה דומה לבחינת חוזים רגילים ומחייבת התבוננות דרך "משקפי יחסי עבודה" תוך התחשבות באיזוני זכויות השונים במהותם מן האיזונים הנדרשים במערכת החוזים הרגילה.

חוק פנסיה חובה הגדיל את העומס

בבתי הדין לעבודה קיים עומס אדיר אשר בין היתר נובע מרכיבים וזכויות רבות וממעגל רחב ביותר של בעלי הזכויות. בין הייתר, כניסה לתוקף של חוק פנסיה חובה במשק אשר למעשה יצר כמיליון תובעים פוטנציאלים.

נוכח העובדה שמוגשת כמות גדולה של תביעות בענייני עבודה, אשר מחייבות שיפוט תוך מומחיות בתחום, יהיה זה אבסורד ולא נכון לעמוד במגרש הטוענים לסגור את ביתי הדין.

לפי שיטת הטוענים כנגד קיומם של בתי הדין לענייני עבודה, ניתן לטעון כנגד בתי הדין לענייני משפחה. האג'נדה השיפוטית היא תוצר של ניסיון והעמקה רבת שנים בתחום וביטול בתי הדין המיוחדים יחזיר אותנו אחורה בזמן לתקופות עתיקות יותר ויעילות פחות, כאשר לבסוף המציאות תחייב חזרה למצב הדברים כפי שהינם היום.

בתי המשפט האחרים אינם ערוכים לקליטת העומס הרב והבלתי יתואר השורר בבתי הדין לעבודה. עומס אשר נוצר בשל פרצות בחוקים, בתקנות ובהוראות ומנוצלים על ידי חברות ביטוח, קרנות הפנסיה ומעסיקים לצורך התגוננות בפני תביעות כנות, נכונות ואמיתיות.

חשוב להדגיש כי בית הדין לעבודה הוא בית דין ייחודי, מומחה, הדן לא רק בחוקי המגן הידועים. בין היתר, דן בחישובי נזק בסיסיים ונאלץ להתמודד עם חישובים פנסיונים עתידיים מורכבים המצריכים לעיתים חוות דעת מומחים ובתי הדין לעבודה הם בעלי הידע הרחב ביותר להתמודד עם תביעות בנושא פנסיה. עובדה זו הביאה עומס גדול וכבד על בתי הדין.

מגינו של העובד

מעסיקים רבים, קופות גמל וקרנות פנסיה מנצלים עד תום את העומס המוטל על כתפי השופטים והרשמים ובמקרים רבים מעדיפים שהעובד, החוסך, והגמלאי יגיש תביעה לבית הדין בהנחה שאם בדיון הראשון לא יתפשר ייתכן שיתפשר באמצע הדרך בשל חוסר יכולת כלכלית ונפשית להתמודד עם תביעה מול גוף חזק.

למשל: בתביעות לשינוי גיל- קרנות הפנסיה הוותיקות בניהול מדינת ישראל אינן מחויבות לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה, ותובע כזה נאלץ לתבוע שוב את זכאותו בבית הדין.

אחת הטענות, המועלות כנגד ביתי הדין היא כי המדובר ב- "בית חרושת לפשרות". המדובר בטענה מופרחת לחלוטין שכן פשרות מוצעות במקרים בהם ישנם טיעונים "אפורים" והנסיבות אינן ברורות.

הפשרות המוצעות הן על בסיס רצוני בלבד ועל מנת לחסוך זמן וכסף לכל הגורמים המעורבים. לעיתים, עורך התובע חישוב בהתאם "לתיאוריית הערך" ומגיע להחלטה שכדאי לקבל תוך 30 יום את הסכום המוצע בפשרה מאשר לקבל סכום גבוה יותר בעוד מספר שנים. מי שמנצל את המצב ומשתמש בתיאוריית הערך הם לרוב המעסיקים הגדולים, חברות הביטוח וקרנות הפנסיה.

מעסיקים גדולים וחזקים ששוכרים משרדים מובילים להתמודד עם תביעות עובדים כאשר זה כלל אינו עוסק ובוחן את זכאותו של העובד שתבע את מעסיקו לאחר שנתן ממיטב שנותיו למקום העובדה, אלא מתעסק "בסיכול התביעה" ומסתמך על תקנות סדר הדין האזרחי.

על אף שכביכול תקנות סדר האזרחי אינן חלות בבתי הדין לעבודה, בפועל זוהי המסגרת הבסיסית ביותר המנחה שופטים ורשמים, אף בבתי הדין לעבודה, בבואם לדון בכל תביעה ותביעה.

מישהו שם לב שבכל איזור "בירת הכלכלה של ישראל" יש בית דין אחד? לא רק שאסור לאפשר לבעלי אינטרסים כלכלים לצאת עם ספין של סגירת בתי הדין לעובדה, אלא יש לעבות את מערך בתי הדין לעבודה, להסמיך שופטים ורשמים רבים ואף לפתוח בתי דין נוספים.