"אמא שלי נפטרה, ואני בוחרת לרקוד עם זה"

"כשהייתי בת 8 וחצי איבדתי את אמא שלי, היא מתה מסרטן. נותרתי ילדה קטנה, עצובה ובודדה והתגעגעתי לאמא. לרכות, למגע, לחום, לאהבה. לבטן עגלגלה וחיבוק אמהי שיעטפו אותי ואתכרבל בתוכם. מאותו הרגע נפער בי חלל, שהתמלא בהלם, עצב וכאב". הלל הדר מספרת מדוע פתחה קבוצת מודעות דרך ריקוד לנשים ללא אם, ומזמינה אתכן להצטרף אליה

הלל הדרפורסם: 19.02.13 , 00:08

הסיפור שלי

כשהייתי בת 8 וחצי איבדתי את אמא שלי, היא מתה מסרטן. נותרתי ילדה קטנה, עצובה ובודדה והתגעגעתי לאמא שלי. התגעגעתי לרכות, למגע, לחום, לאהבה. התגעגעתי לבטן עגלגלה וחיבוק אמהי שיעטפו אותי ואתכרבל בתוכם.

מאותו הרגע נפער בי חלל, שהתמלא בהלם, עצב וכאב. שנים הלכתי עם התחושה שמשהו חסר, שאני לא שלמה, שמשהו בי פגום. הרגשתי שונה, כי רק אמא שלי נפטרה מבין כל הילדים בכיתה. התמלאתי במחשבות ואמונות שליליות וכואבות על עצמי ועל החיים שלי.

התחושה הזאת של חוסר, דחפה אותי מגיל 20 למצוא. למצוא משהו: משמעות, סיבות לחיות, במה להאמין, איך להיות שמחה... הייתי כל כך עצובה שכח הרצון שלי לשמוח היה אדיר. הוא דחף אותי להמון סוגי טיפולים וסדנאות, חשיבה חיובית, מדיטציות, דמיון מודרך, הילינג וריקוד. בכל אחד מצאתי קצת. כשהתחלתי לרקוד, גיליתי עולם שלם שנמצא בתוכי.

מאז אותו קיץ בו הייתי בת 8 וחצי עברו 25 שנה. היום אני יודעת שלפעמים זה פשוט להיות עם האין הזה, זה להיות עם העצב והכאב, זה פשוט להרגיש. ולא תמיד זה כזה פשוט הא?... לקח לי זמן להסכים להרגיש.

הריקוד

לפני 3 שנים התחלתי לרקוד. הרגשתי שאני מלאה ברגשות שאני חייבת לתת להם ביטוי דרך הגוף איכשהו. כך הגעתי ל"ריו אביירטו" (נהר פתוח, זורם בספרדית) שיטת גוף נפש בתנועה וריקוד חופשי ומונחה. כאן גיליתי משאבים שלא ידעתי על קיומם, גיליתי את הגוף שלי, תנועות שלא ידעתי שיכולות לצאת ממני, עוצמות שלא ידעתי שיש בתוכי. זה היה גילוי אדיר. אפשר לרפא דברים לא רק דרך מילים, אפשר ליהנות, ויש לי גוף והוא רוצה לזוז. הוא רוצה לחיות והוא מספר לי סיפורים ומחבר אותי לעצמי, באמת לעצמי. דרך הריקוד הביטחון שלי התחזק, והסכמתי לנוע, לזוז, לשמוח, בלי לדעת איך, לתת לגוף להוביל, וזה היה משמעותי מאוד ותענוג משמח כל כך.

בקיץ האחרון סיימתי את לימודי ההכשרה של הנחיית קבוצות בשיטת "ריו אביירטו", ומאז אני מנחת קבוצות בשיטה. בא לי לרקוד עם אנשים, לשחרר יחד את הגוף, ליצור מרחב מאפשר, חסר שיפוט בו אפשר לרקוד איך שבא לנו. לנוע לבד וגם ביחד.

נפגשות - מפגש נשי חודשי לנשים ללא אם

לרעיון ליצור מפגש נשי חודשי לנשים ללא אם, הגעתי יחד עם אשה נפלאה, שושנית פייגנברג, שגם אמא שלה נפטרה והקימה את העמותה "אמהות ללא אמהות". מפגשים בהם מדברים על עצב וכאב יש המון והם חשובים מאוד מאוד. אנחנו החלטנו שהמפגש יהיה בדגש על החיים, על ביחד, על כיף והנאה. עצם המפגש המפגיש נשים בכל הגילאים, שאמא שלהן נפטרה, יוצר תמיכה וריפוי. גם ההסכמה לרקוד וליהנות במפגש שהרקע המאחד בין המשתתפות הוא אובדן, הוא ריפוי גדול. אין הכוונה ששמחה היא הרגש המועדף במפגשים, וודאי שעוד רגשות עשויים לעלות והם יתקבלו באהבה, אלא שאנחנו לא סוגדות יותר לעצב ולכאב גם אם אמא שלנו מתה.

ב"נפגשות" הכוונה היא שהריפוי מגיע מתוך קבוצה של נשים שנאספות יחד. הביחד הזה הוא הנחמה. ההבנה אחת את השניה והשותפות יוצרת תמיכה גדולה. הכוונה היא ליצור מעגל נשי שמעצם היותו יוצר כח ועוצמה. אנחנו יכולות להיות תומכות ונתמכות במעגל, אנחנו יכולות להביא את עצמנו והרגשות שלנו למעגל. ואנחנו הולכות לרקוד את זה, ולכתוב על זה ולדמיין את זה ובסוף גם לנשנש משהו בבראנץ' משותף. (כי ככה זה, נשים אוהבות נשנושים).

בשבילי ליזום מפגש של ריקוד שיש בו שחרור ושמחה שמיועד לנשים שאבדו את אמא שלהן, זה נס. אני, שתמיד הייתי עצובה כזאת ותמיד היה את מה להאשים- את זה שאמא מתה. אני, בוחרת לרקוד את זה, בוחרת לשמוח יחד עם זה. בוחרת לרקוד עם עוד נשים כמוני, אני כבר לא הילדה היחידה בכיתה, השונה. אני אשה, שבין השאר אמא שלי נפטרה, ומה שאני בוחרת לעשות עם זה זה לרקוד. אז אם אמא שלך נפטרה, בואי והצטרפי למעגל של "נפגשות".