מה חיפשה ריטה בארמניה?

"השהייה עם כל כך הרבה נשים היתה עבורי החוויה המשמעותית ביותר במסע", מספרת קרנית גולדווסר, "כל חיי, אני רגילה להיות בחברת גברים ולראשונה, יצאתי למסע של עשרה ימים עם נשים בלבד. אני לא אוהבת את המושג "העצמה נשית", אבל בחוויה הזאת היה משהו מעצים בכל רמה. יצירה של כוחות חדשים, או החזרה של כוחות שהיו ואבדו עם השנים. בעיקר כי לא חיפשנו איך להעיר אחת לשנייה, אלא איך לעזור ולחזק אחת את השנייה".

• רוצה להתרגש? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

עבור ריטה היה מדובר במציאות שאליה היא רגילה, "לרגע לא חששתי שלא אסתדר", היא אומרת, "כל חיי אני חיה עם נשים: אמא שלי, האחיות שלי, שתי הבנות שלי, החברות הטובות והנשים שסובבות אותי. בשבילי להיות עם נשים זה תמיד מקום מחבק ומכיל".

ענת הראל וקרנית גולדווסר מתאמנות בשטח(צילום: איה בן עזרי)

שירז טל יצאה למסע במטרה לתעד אותו ולהכין עליו סרט: "אני מודה שקצת חששתי לצאת עם קבוצה שכולה נשים, שלא מכירות אחת את השנייה, אבל בסופו של דבר, אני חושבת שזה ממש לא משנה אם יצאתי למסע כמשתתפת או כעיתונאית, המסע מקרב בין כולן. הזמן ביחד, החוויות, המדים, היה בזה משהו משחרר, נטול פוזה".

את, שירז טל, התחברת לרעיון המדים?

"בטח! אני, שאופנה זה חלק מהחיים שלי, שחיה בעולם שבו הכל מאופר ומסודר ולבוש,

במשך עשרה ימים לא הייתי צריכה לחשוב על מה אני לובשת. את יודעת איזה כיף זה?? לבשתי כל הזמן מדי מאגמה וזה לא הביך אותי בכלל, להפך! זה היה משחרר".

גם מבחינת ענת הראל המפגש הנשי עבר בהצלחה: "ניתנה לי אפשרות נדירה להכניס לחיי נשים יוצאות דופן, שאלמלא המסע הזה לא הייתי יודעת כלל על קיומן וזה היה יכול להיות פספוס גדול! אני לא יודעת אם באמת היה לי מזל גדול עם קבוצה של נשים שהיה קל, נוח ונעים להסתדר איתן או שאולי האוויר של ארמניה עשה את זה אבל משהו בכימיה הכללית פשוט עבד".

הילה אלפרט מוסיפה: "באוגנדה חלקתי את המרהיב שבטיולים עם חבורת נשים שעם חלקן אלוהים משחק בהורדת ידיים. אחרי עשרה ימים איתן, ברור לי שהוא הולך להפסיד. בצוות שלי, היינו הצלמת, הדוקטור ואני ודי מהר הפכנו לצוות אחד ומגובש".

דליה מנטבר, הכוהנת הגדולה של הפילאטיס מסבירה: "אי אפשר להתחבא בסוג כזה של מסע. אי אפשר להיות "בתפקיד". מהר מאוד יוצאת האמת של כל אחת וזה פשוט מקרב. בסוף המסע, יכולתי לראות את הרומנטי והמתוק בכל אחת מהנשים שהיו בו".

דליה מנטבר בהתעמלות משותפת עם הבנות(צילום: איה בן עזרי)

ואיך היה ה"שטח"? הסתדרתן?

"נתחיל ברמה הטכנית, של החלפת פנצ'ר בגלגל, לדוגמה", אומרת קרנית, "בחיים הרגילים, במקרה של פנצ'ר, רובנו כנראה מרימות טלפון לבן זוג לאבא, או לכל גבר זמין. במסע הבנו שאין סיבה. החלפנו בקלות את הגלגל, מה הבעיה?"

נדמה שעבור שירז טל השטח הוא בכלל הבית השני: "אני אוהבת נסיעות, אוהבת אתגרים, אוהבת אהלים ולינת שטח, אוהבת לנהוג . תודות להוראות המפורטות שקיבלנו באתי ערוכה ומוכנה, עם גרביים ושק שינה והיה מצוין. אני זוכרת רגע חזק ומקסים במסע לאוגנדה שמבחינתי היה "וואו" אחד גדול. עשינו אומגה. הייתי תלויה בין שמיים וארץ. מבחינתי זה הכי קרוב שאפשר לעוף, פשוט להיות באוויר בנוף עוצר נשימה. זה משהו שלא עושים כל יום".

"גם עבורי", אומרת ריטה, "האומגה שעשיתי בארמניה הייתה חוויה מדהימה. תמיד רציתי לעוף, תמיד קינאתי בציפורים וברקדנים, אבל אני חייבת להתוודות ולומר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה נהגתי נהיגת שטח וזה פשוט זריקה של אדרנלין!

ישנת באוהל, ריטה?

לגמרי. והגעתי למצב שצחקנו כל כך הרבה באוהל עד שהנשים האחרות כבר צעקו לנו שנשתוק. אני חושבת שבחיים שלי לא צחקתי כמו שצחקתי במסע הזה."

לנווט בשטח? אין בעיה! ענת הראל בנהיגה(צילום: איה בן עזרי)

שירז, את מפיקה בחיים שלך, ובעצם גם פה מדובר בסוג של הפקה לא?

שירז טל: "לגמרי. וזאת הפקה עצומה בגודל שלה. ואני חייבת להגיד שהכל היה מסודר, מתוקתק, עם שפע של אוכל ודאגה מצד הצוות. הכל היה בטוח והתנהל בצורה פשוט מרשימה".

נתינה אינסופית

גם ענת הראל מדברת בהתרגשות על הצוות שהוביל את המסע: "מדובר בקבוצת נשים, שאחת-אחת שבו את ליבי ולימדו אותי באיזו יעילות, חן וחדווה דברים יכולים להתנהל כשההגה בידיים שלהן (תרתי משמע). העובדה שמדובר בחבורה של נשים שקשורות אחת לשנייה בעבותות של אהבה והערכה חילחלה אל כולנו והפכה לרוח המסע הזה. יש לי נטייה לציניות, אבל מול הנתינה האינסופית, החיבה וההומור של הצוות שהוביל את המסע - אפילו אני הפכתי לרכיכה וחוש הביקורתיות שלי אופסן בתא צדדי מאוד בתיק המסע שלי."

המסע הביא אתכן למקומות חדשים, לתרבויות חדשות, לנופים חדשים

שירז טל: "זה חלק מהעניין. בכל פעם שנוסעים לארץ חדשה יש סקרנות. במסע של מאגמה, יש גם קרבה ומגע עם המקומיים. באוגנדה היו כמה מפגשים מאוד חזקים עבורי: הפעילות שעשינו בבית הספר עם הילדים, או המפגש עם הקהילה היהודית שחיה באוגנדה".

ענת הראל: "אחת החוויות החזקות עבורי היה דווקא הסיור באתר ההנצחה לשואת העם הארמני וטקס הזיכרון שערכנו שם. מאוד התחברתי לזה מהמקום האישי, בהקשר של סבא שלי והמשפחה שלי, שחלקה הצליח לברוח מהשואה וחלקה לא. זה היה רגע שמאוד ריגש אותי במסע".

החברות הכי טובות(צילום: איה בן עזרי)

העוצמה של החוויה שעברתן קשורה בכך שמדובר במסע בטבע? בחוץ? הנוף שנמצאים בו משפיע?

שירז טל: "הטבע כולו משחק תפקיד אדיר, עצום ונפלא במסע. וצריך רק לספוג. הרגשתי שאני פוגשת את הטבע במיטבו ובעצמתו. בתולי ואחר ממה שרואים בדרך כלל. ואת? את ממש בתוך הטבע".

"אני עדיין עושה את זה", משתפת הילה אלפרט, "עדיין חוזרת לחפש שקט בנימי דרכיה של אוגנדה. זאת ארץ שמניקה את העין ביופי ומאכילה אותה במיטב חומרי הגלם של הבריאה: מפלים מבקעים סלעים בכח אדיר, יערות גשם סבוכים שם פורחים סחלבים בענק והרי געש אדירים".

את לא מבינה איזה כיף זה להתעורר בכל בוקר אל טבע מדהים", מתארת ריטה, "הסתכלתי על הנופים בהתרגשות והבנתי שזה המקום שאני והנשמה שלי היינו זקוקות לו יותר מהכל".

חוויה בלתי רגילה של מפגש עם מקומיים. שירז טל(צילום: אסנת קרסנסקי)

וכשנגמר המסע, מה נשאר? מה הרגשתן ב"יום שלמחרת"?

קרנית גולדווסר: "הרגשתי כאילו הייתה לכולנו משימה לא כתובה אבל ברורה, לתמוך ולהיות שם אחת בשביל השנייה. אני מצאתי את עצמי תומכת ומאוד מחובקת ונאהבת. הרגשתי שהנשים במסע שמחו בי. אפילו במילים כמו "היינו איתך במאבק". מילים שהן לכאורה קטנות, אבל בשבילי הן גדולות מאוד, כי המאבק כבר נגמר, אבל זה מחזק וחשוב לי לדעת שיש מי שעדיין זוכר איתי את אודי".

דליה מנטבר לוקחת איתה שתי תובנות משמעותיות וחזקות מהמסע. הראשונה, קשורה בטיפוס ללוע של הר הגעש בארמניה. "לבד. בלי הג'יפ, בלי צוות. רק אני מול עצמי. הגוף והנפש".

את, דליה? אתגרים פיזיים? יש משהו שאת לא יכולה לעשות?

"כן! וזאת בדיוק הייתה הנקודה במסע. כי הקושי והמחסום הוא אף פעם לא בגוף, אלא בראש ובנפש. יש פחד ותשוקה. בושה וגאווה. ככל שעמדו אתגרים בפניי, מצאתי בתוכי את הכוחות. ביני לביני. ובאותו הרגע משהו השתנה. ומאז שחזרתי, אני חייבת להגיד שמשהו השתנה במהות שלי. חיבור יותר חזק בין הנפש לגוף. משהו נהיה רגשי יותר. כשאני מדברת על זה, אני ממש בצמרמורת מהחוויה.

הילה אלפרט וחברה חדשה(צילום: יהודית הופמן)

עוד דבר שאני לוקחת איתי, זה את הכח ואת החשיבות של החברות, של הפתיחות, של הפרגון. לא רק שאני עד היום בקשר עם חברות מהמסע, אלא שממש לקחתי על עצמי לטפח ולחזק את החברויות הקיימות בחיים שלי. המסע היה בשבילי סוג של תזכורת לחשיבות של המקום החברי, המשתף, החם".

"בשבילי", מספרת ענת הראל, "היה רגע אחד מלא עצמה ותובנה. בקצה צוק, בין שבילים ודרכים של נוף עוצמתי ואינסופי, נמצא עץ שמקומיים "הכתירו" בתואר "עץ המשאלות". העץ מלא בפיסות בד ומטפחות שקשרו שם אנשים, וכל בד הוא משאלה של מישהו שהיה שם. קצת כמו הכותל. ובנוף הזה, בעצמה הזאת, הייתה פתאום תחושה שהכל יכול לקרות.

קיבלנו מהצוות פיסות בד, וכל אחת מצאה פינה לעצמה, חשבה, ניסחה וכתבה את המשאלה שלה וקשרה את הבד על אחד מענפי העץ. אחר כך התאספנו ושרנו יחד את השיר "מחכה" של ריטה. הכתיבה, הקשירה, השירה. לרגע אחד הכל התחבר והיה מלא עוצמה".

"המסע הזה", משתפת ריטה, "החזיר לי את הפרופורציות והזכיר לי שהמון פרטים שאנחנו מייחסים להם חשיבות בחיים הם באמת שוליים.החלטתי שלפחות פעם בשנה אני אצא למסע כזה ואני מתכוונת לעשות את זה!".

• זה הזמן שלך להתרגש! הירשמי למאגמה צ'אלנג'