מתנה לאדוארדו הקטן מהרופאים הישראלים – שפתיים
שפה שסועה באזורים הלא מפותחים בדרום אמריקה, היא הרבה יותר ממום רפואי. האמונה היא שילדים אלו מביאים מזל רע וההורים נאלצים להחביאם בבית. גם אדוארדו בן ה-3 חודשים מעולם לא טייל עם הוריו מחוץ לביתם. היום הוא קיבל מתנה – שפתיים יפות שמעולם לא היו לו. יום שלישי עם משלחת רופאי שיבא בפרו
אחרי יום המיונים הארוך אתמול, הגיע הזמן לנתח. הילדים ששובצו לניתוחים כבר עטופים בגלימות בית החולים הירוקות, מחכים בשקט מופתי לתורם להיכנס לחדר הניתוח.
קיראו על היומיים הראשונים
- דיווח חי: הרופאים הישראלים שמנתחים ילדים בפרו
שקט - מאוד מאפיין את כל מה שקורה כאן. בית החולים הזה עמוס לעייפה, התורים בעמדות הקבלה מתפתלים ומשתרכים לאורך המסדרונות הסמוכים וספסלי המחלקות השונות מלאים בחולים שממתינים לתורם להיכנס לרופא. ולמרות העומס וכמות האנשים, אף אחד לא צועק, אף אחד לא מדבר בקול רם, השקט שולט כאן בכל פינה. מסתבר שגם לנו יש מה ללמוד מהפרואנים.
עבודת נמלים כדי לאחות את השפה
המנותח הראשון הוא אדוארדו ממן, תינוק חמוד בן שלושה חודשים שמגיע עם מקרה חמור של שפה שסועה. צוות ההרדמה, שהובא במיוחד מלימה הבירה, מתחיל את עבודתו. רבע שעה אחר-כך, כשאדוארדו מורדם ומונשם מתחיל הצוות הישראלי בעבודה.
הניתוח לא פשוט וכולל חתכים רבים באזור הרגיש מעל השפה העליונה. אם אצל מבוגר מדובר בטווח של 2 סנטימטרים, אצל תינוק בן שלושה חודשים מדובר ב-8 מילימטרים, וחייבים להיות מדויקים. ד"ר וינקלר מסמן בטוש מנתחים את האזור, אחות חדר הניתוח ליאורה ביתן שולפת את המכשירים שהובאו במזוודות הישר ממחסני בי"ח שיבא, והניתוח יוצא לדרך.
וינקלר מבצע את החתכים המסובכים, מתחיל את התפירה הראשונית, ומשאיר את השטח בידי הרופאים שהביא איתו. "באזור הזה", הוא מסביר לי מחוץ לחדר הניתוח, "חייבים להיות מאוד מדויקים. תפר אחד שלא במקום, והטעות הזו תעלה בצלקת מיותרת שרק תגדל עם השנים".
ניתוחים כמו אלו אורכים כשעה, אבל כאן העסק לא פשוט וחולפות שעתיים וחצי עד שהעבודה נשלמת ואדוארדו מובל לחדר ההתאוששות. למרות שהאזור מעט נפוח, המום תוקן לחלוטין.
הצוות הישראלי הצליח בעבודת נמלים איטית אך מחושבת לבנות לאדוארדו הקטן את השפתיים המושלמות שמעולם לא היו לו. בעוד שעתיים כבר יוכל לאכול כרגיל, בתוך מספר חודשים האזור כבר יחלים לחלוטין והניתוח כמעט ולא יהיה מורגש.
דקות אחר-כך נכנסת לחדר מרי, אמא של אדוארדו. ד"ר גיל נרדיני וד"ר אלחנדרו מדינה, שמשמש גם מתורגמן, מסבירים לה על מהלך הניתוח שעבר בנה. כשהיא שומעת שהניתוח עבר בשלום והשפה השסועה אוחתה, מתחילה האם הצעירה להזיל דמעות בקצב גובר והולך. היא מחזיקה את ידיו של נרדיני ולא מפסיקה להגיד תודה.
הרגע הזה, המבט המודה בעיניים של האם, דמעות האושר שמטפטפות מלחיה אל הרצפה – כל אלו מעניקים למשימה שביצע הצוות את הפן האנושי, הרגשי. כי עד לאותו רגע מרגש, העבודה היא בעיקר מובנית ומסודרת - מיון, הכנה לניתוח, ניתוח, העבודה היא כמעט רובוטית על-פי כללים ונהלים קבועים מראש.
הפגישה עם האם ופרץ הרגשות מזכירים לכל אנשי הצוות את הסיבה בגללה עצרו את חייהם הנוחים בישראל, עלו על מטוס ו-30 שעות אחרי נחתו בקצה האחר של העולם כדי להביא חמלה לכמה ילדים.
"הילד מעולם לא טייל בחוץ"
בזמן שהיא מחזיקה את בנה הקטן שעכשיו כבר התעורר מההרדמה, ומנסה להרגיע את הבכי שלו, מוסיפה לי מרי, רק בת 23, עוד פרטים על חייה. היא גרה עם בעלה באחד הכפרים הקטנים מחוץ לקוסקו. על בואם של המנתחים מישראל שמעה ברדיו. שמעה ומיד קפצה עם בנה על האוטובוס הראשון שהיה. שעתיים וחצי היו בדרכים עד שהגיעו.
מה היית עושה אם לא היתה כזו הזדמנות של ניתוח בחינם, אני שואל אותה. "לא הייתי מנתחת אותו", היא משיבה, "אין לי את הכסף הזה שדרוש לניתוח. אדוארדו היה צריך להמשיך ולגדול עם המום הזה".
שפה שסועה במקומות אלו היא הרבה יותר ממום רפואי. המקומיים כאן בטוחים שילדים עם שפה שסועה מביאים לחייהם מזל רע. אחרים רואים בהם שדים שנשלחו אל העולם כדי לגרום נזק לאחרים. אמונות אלו גורמות להורים לילדים עם שפה שסועה להחביאם בבית, מבלי שיראו אור יום. ילדים רבים סגורים בביתם במשך שנים, מספרים לי כאן כמה הורים.
"במשך 3 חודשים מאז נולד", מספרת לי אמו של אדוארדו, "לא הוצאתי אותו מהבית. האנשים אצלנו בכפר מאמינים שבגלל ילדים עם שפה שסועה מתרחשות סופות הרסניות. לא רציתי לחשוף אותו לרוע הזה של האנשים".
מה הדבר הראשון שתעשי עם אדוארדו כשתחזרו אל הכפר, אני שואל. "אקח אותו לשדות ליד הבית, הוא מעולם לא טייל בחוץ", היא משיבה והדמעות מתחילת השיחה חוזרות לזלוג.
הצילומים בכתבה צולמו והועברו במצלמת Samsung Galaxy Camera
לפנייה לכתב/ת 
