"פנים אמיתיות": בדיוק מה שחסר על המסך
ראיון צעקני עם אמנון יצחק, נבירה בירושה של שושנה דמארי והצרות של אתי דודאי: אין מכנה משותף לנושאים בהם עסק אמנון לוי בעונה הנוכחית של "פנים אמיתיות", מלבד יכולתו לרקוח מהם משדר הגון. וזה חשוב מספיק בשביל שנקווה לעוד עונה
צריך מידה לא מבוטלת של אומץ וביטחון עצמי כדי לסיים כך עונה: בסיפור שהוא אכן טרגדיה, והצופים יבכו לאורכו יחד עם אמנון לוי, ועדיין מדובר בסיפור אישי-פרטי, רחוק משערוריות וסערות, לא מושך רייטינג אוטומטי, לא מחובר לצעקנות של החדשות או טורי הרכילות. בפרידה שלו מהצופים אחרי ארבע עונות, אמנון לוי כמו אומר - רואים? התבגרתי.
עוד אמנון לוי בערוץ הטלוויזיה של ynet:
אמנון לוי והכת החרדית: זוועות שחובה להראות
אמנון לוי והכת החרדית: אריה סוגר מעגל
וזה אכן מה שאירע לאורך העונה, שנפתחה בתרועה רמה ומוצדקת בתחקיר על כת "לב טהור", מיזם חרדי בקנדה שבראשו עומד ישראלי, עבריין מורשע שמחלק לחסידיו המדוכאים והשבויים בקיצוניות שלל של תרופות פסיכיאטריות.
אחר כך, לצורך הגיוון, היו גם פיקנטריות: ראיון צעקני עם אמנון יצחק. נבירה בירושת המליונים של שושנה דמארי. הצצה למרגל של פעם. סבתא שעברה לגור בבית החולים כדי לסעוד את נכדה, שמצוי בתרדמת ואיש מלבדה כבר לא מאמין שיתעורר. בין לבין, שולבו נושאים קשים יותר כמו חיסולו של ג'עברי והתהיות סביב מותו של ערפאת, ולקינוח - אתי דודאי, האישה והפוזה התמימה, באחד המשדרים בהם ברור היה שלוי מתאפק מלצחוק למרואיינת שלו בפרצוף כשהיא מבכה את קשייה האמיתיים והמדומים ונלחמת באויביה האיומים.
ילדים שהועברו לאימוץ ובבגרותם מדברים על הטראומה, עברייני-צעצוע שנאלצים לקחת על עצמם תיקים של אחרים, מהנעשה אצל הברסלבים ומה שלומו של אייל פלד, שנים אחרי השבץ ובנפתולי השיקום - לכל אלה אין בהכרח מכנה משותף מלבד יכולתו של לוי להוציא מהם משדר הגון. לעיתים מניפולטיבי וסוחט את בלוטות הדמע, לעיתים וכחני מדי ומתועד פחות מדי, כמו בפרק שהוקדש לאמנון יצחק, לעיתים קצת צפוי וקצת מוגזם בעודף קריינות של לוי, וכמעט תמיד נמהר מדי כשזה מגיע לצורך לעטוף שתיקות במזיקה סכרינית - אבל תמיד הגון, במונחים של טלוויזיה מסחרית.
"הגון" פירושו ההיפך מדוקו-זבל פלוס סלב וטראומה, מהזן שימכרו לכם שוב ושוב בערוץ המסחרי הגדול: גם כשאתי דודאי מתייצבת מול המצלמה, לוי לא מוכר את סיפורה כסוחט דמעות אלא מצליח לחלץ ממנו את העובדות המצביעות דווקא על צרות של עשירים. כשאייל פלד מתמודד באומץ גדול מול המצלמה ומחפש מילים שהוא יכול לומר, לוי עוזר לו ומוותר על רגעים טלוויזיוניים מהפכי קרביים של שתיקה כפויה. וכשאסי, הפנים האחרונות לעונה זו, בוכה מגעגועים לאשתו נטלי שנהרגה בתאונת דרכים, אמנון לוי בוכה איתו - ורק חבל שהוא טורח לציין את זה, כי הרי אנחנו רואים.
נטלי היתה בת 31, בהריון שני, ביום ההולדת שלה כשהיא ואסי ובנם הפעוט אופק חזרו מחופשה משפחתית באילת ומניאק עם טנדר ענק הגיח משום מקום ונכנס בהם והרג אותה ואת עוברה והשאיר את אסי פצוע אנושות, ואת אופק מייבב במושב האחורי, בלי פגע. מלאך בדמותו של שוטר ותיק ומנוסה שנסע אחריהם והיה עד לתאונה, הציל את חייו של אסי. יותר מחודש של תרדמת וניתוחים וסכנה חלפו לפני שהותר לו לראות את בנו, ולפני שהבין שזהו, החיים התהפכו, אבל לגמרי.
עוד אנשים כמו אסי ועוד משדרים כאלה שאינם מתייראים לנגוע בבנאליה של חיינו
ולהוציא ממנה פנינים - זה מה שאנחנו צריכים בהמולת הנצנצים של הערוצים המסחריים, וזה מה שלוי יכול להרשות לעצמו אחרי שפיתחנו כלפיו סוג של נאמנות ואמון.
כך, כשהוא מצלם את אופק מבקש בקבוק מאמא שאיננה, כשאסי מדבר על הילד - עוד לא בן שלוש - שמדבר אל תמונתה של האם המתה, בגלל האמון ובגלל הנאמנות אנחנו לא מתכווצים בכורסה במבוכה אלא בוכים. בלי קושי מיוחד, בלי הישג עיתונאי מיוחד, רק בגלל היכולת לזהות סיפור כואב באמת, להרים אותו מהרצפה ולייצר ממנו משדר שאי אפשר לזפזפ ממנו. זה הכוח המצטבר של לוי: רק בגללו, ברור שמגיעה לו עוד עונה.
