וזאת לתעודה: הישראלים ויריביהם במירוץ לאוסקר
"שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" מאיישים שתיים מתוך חמש המועמדויות לאוסקר הדוקומנטרי. אז האם צפוי לישראל פיסלון מוזהב? לא כל כך מהר: התחרות קשה - מסרט על איידס, דרך הטרדות מיניות בצבא ועד למסע מוזיקלי קסום. תמונת מצב
טקס האוסקר ה-85 יתקיים בלילה שבין ראשון לשני בלוס אנג'לס, ללא מועמדים ישראלים בקטגוריית הסרט הזר. אולם יוצרים ישראלים יהיו בתיאטרון דולבי בהוליווד - והם יתמודדו על פסלון מוזהב בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי. "שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בורנאט נבחרו על ידי האקדמיה האמריקנית לקולנוע להתמודד על הפרס. שניים מחמישה המועמדים מוקדשים לישראל ולסכסוך הישראל-פלסטיני? זה בהחלט מורה על עניין שמגלים בנו האמריקנים.
אולם למרות שמדובר בהישג יוצא דופן, והסיכוי שמישהו מבין היוצרים יביא הביתה גביע - או לפחות פסלון - גדול מבעבר, נכונה להם תחרות לא פשוטה משלושת המועמדים האחרים: "איך שורדים מגיפה", "המלחמה הבלתי נראית" ו"מחפשים את שוגרמן". כל אחד מהמועמדים מציג סיפור "שהיה באמת" המועבר למסך בגישה שונה ובסגנון אחר. זהו סיפורם של הסרטים, וזוהי תמונת המצב של המירוץ לפרס הנכסף.
עוד על "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות":
שומרי הסף
אפשר להודות שהאיכויות של "שומרי הסף" אינן קולנועיות גרידא: ההישג הגדול של הבמאי דרור מורה הושג עוד לפני תחילת הצילומים עם קבלת הסכמתם של ששת ראשי השב"כ האחרונים להתראיין ולדבר בפתיחות מול המצלמה שלו. העובדה שמורה הצליח גם להשיג את אישור הצנזורה הצבאית להוציא את הסרט כפי שהוא, מורה על כך שאברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין - אנשי ביטחון מנוסים ודיסקרטים - לא חשפו יותר מדי.
סודות מבצעיים אין ב"שומרי הסף" - סרט שמבוסס כמעט כל כולו על ראיונות. מה שכן יש בסרט המטלטל הזה הוא פרשנות נוקבת על היחסים בין זרועות הביטחון לדרג הפוליטי. ובתוך הפרשנות הזאת מוטמעת ביקורת נוקבת ומדאיגה וקינה על ריק מנהיגותי ומחסור בחזון ארוך טווח.
הטריילר של "שומרי הסף"
"שומרי הסף" הוא סרט מזן "ראשים מדברים", וכיוון שבמקרה זה אלו ראשי שב"כ מדברים, אנחנו הישראלים מתעניינים במיוחד בדעתם. והאמריקנים? עבורם הכל חדש ומרתק. הם לא שמעו על פרשת קו 300 או על יחיא עייאש. מהצד שלהם מדובר בעולם מסתורי ואפל שנחשף. כמו ג'יימס בונד, רק על אמת.
חמש מצלמות שבורות
"שומרי הסף" מצולם כולו באולפן, ומשולבים בו שחזורים וקטעי ארכיון מכפרים פלסטיניים מאז 1967 ועד היום. צפייה ב"חמש מצלמות שבורות" (שהופק בין השאר על ידי ערוץ 8) מראה כי הרבה לא השתנה מאז - לפחות לא לטובה. יבוא יום ומישהו יעשה סרט בהשתתפות ראשי השב"כ העתידיים ויציג את צילומיו של עימאד בורנאט כחומרי ארכיון מצולמים מהשטח. מאז 2005 תיעד האיכר הפלסטיני את הנעשה בכפרו בילעין, ונתקל עם ובלי רצון בנחת זרועם של חיילי צה"ל ושלוחיהם של דיסקין מהסרט הקודם.
בורנאט שילם על פעילותו בשבירת מצלמותיו וגם כמה מעצמותיו, והוציא תחת ידו שעות רבות של חומרי גלם. מי שהפך אותם לסרט היה גיא דוידי הישראלי, שביקש להעניק לו כיוון אישי - איפשהו בין הספרה הציבורית לזו הפרטית של בורנאט. התוצאה היא יצירה דוקומנטרית אותנטית, שלמרות היותה ספוגה בפוליטיקה, אש וגופרית, היא גם מרגשת ומעציבה. מהזווית של האדם הפשוט מהצד הלא נכון של הגדר, וגם שלנו, הצופים בעלי המצפון - אנחנו הישראלים ובכל העולם.
איכות הצילום של בורנאט וחמש מצלמותיו אולי לא משתוות לאלו של צלמים מקצועיים ומעודכנים טכנולוגית, אולם דווקא החספוס של החומרים מעניקים ממד של אותנטיות בנוגע לחיי השגרה הלא שגרתיים של תושבי האזור. השילוב שלהם עם ההגשה האישית שעיצב דוידי יוצרים סרט דו-ממדי, שמוכיח כי גם ב-No Man's Land אפשר למצוא סוג של נחמה באמצעות A Man's Lens.
איך לשרוד מגיפה
בדומה ל"חמש מצלמות שבורות", גם "איך לשרוד מגיפה" מבוסס על חומרי גלם שנצברו לאורך שנים, אלא שבניגוד לסרטם של בורנאט ודוידי, החומרים בסרטו של העיתונאי האמריקני דיוויד פראנס צולמו אי שם במחצית השניה של שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. למעשה, עורכי הסרט טוד וודי ריצ'מן וטיילר ה. ווק הם היוצרים האמיתיים שלו, שכן רוב רובו של הסרט מבוסס על אותם חומרים עתיקים שנחשפו ומציגים פרק לא מדובר במלחמה של הקהילה הגאה נגד מגפת האיידס.
הטריילר של "איך לשרוד מגיפה"
באמצעות הפוטג'ים שנמצאו, ובהם ראיונות שנערכו בזמנו מתוך מרכז העצבים של פעילי ארגון Act Up של הקהילה הגאה בניו יורק, אנחנו חוזרים לימי ממשל רייגן ובוש האב שסירבו להקצות משאבים למלחמה במחלה שיוחסה להומואים - סוג של אזרחים סוג ב' בארצות הברית של האייטיז. אחרי שלמדו את האלטרנטיבות הרפואיות השונות, עזבו את מקומות העבודה שלהם, ויצאו להפגין ולערוך פעולות מחאה למיניהן, התחילו לשים אליהם לב גם בממשל. ולטענת היוצרים, גם בחברות התרופות.
"איך לשרוד מגיפה" הוא מסמך ארכיוני מן העבר, ומרתק לראות כיצד עיבדו אותו היוצרים לסרט שעומד בפני עצמו, שכן כמעט ואין צילומים עדכניים בסרט. אלו שכן נעשו, הם ראיונות שערך פראנס לאחרונה עם כמה ממנהיגיו הצעירים של אותו ארגון, ואלו מוצגים בסופו. כך נשמר לו המתח שפחות נוגע להיבטים הציבוריים הידועים של המאבק, וניזון מהשאלה: מי מהדמויות להן אנו מתוודעים במהלך הסרט, שרדו את המחלה וחיים כיום.
המלחמה הבלתי נראית
רוח הלחימה של מנהיגי הקהילה הגאה ב"איך לשרוד מגיפה" מרשימה, אך ספק אם מישהו בצבא האמריקני שש לנצל את הלהט הזה לשדה הקרב שלהם. מנגד, אין למפקדים שום התנגדות להעלות נשים על מדים, ואז - כפי שחושף הסרט "המלחמה הבלתי נראית" ("The Invisible War") - גם להסיר אותם מהן. מקרי הטרדות מיניות ואונס בצבא הם התופעה הקשה שמבקשים לחשוף הבמאי קירבי דיק והמפיקה איימי זירלינג, למרות מאמצי ההסתרה והכסת"ח של הגנרלים.
הטריילר של "המלחמה הבלתי נראית"
דיק וזירלינג הם היחידים מבין המתמודדים שיוצאים למשימה אקטואלית שנמצאת בתפר שבין תיעוד לדיווח עיתונאי. הם אוספים עדויות מצולמות מחיילות משוחררות, קצינות ואפילו חייל לשעבר שמספרים על הטראומה. קשה להגיד שמדובר בתופעה מפתיעה, אבל מדהים לגלות את היקפיה באוויר, בים וביבשה - מצוות ספינת סיור במשמר החופים ועד לבית הספר המובחר לקצינים מארין באראקס בוושינגטון הבירה. נשים צעירות ויפות במדים, מותקפות על ידי לוחמים ומפקדים כאחד.
מה שיותר מפתיע הוא רשת ההסוואה שראשי הצבא האמריקני מותחים מצד לצד. בשיקולי המפקדים שנדרשים להתמודד עם התלונות על אונס, הרעות של החיילים הלוחמים כתף אל כתף, גוברת על הרוע שלהם כשהם שוכבים על קורבנותיהם. דיק וזירלינג מתלווים בסרט לחלק מהמשוחררות - ובראשן קורי צ'יקה, שלסתה נשברה כשנאנסה על ידי מפקדה. הן יוצאות לעשות מעשה ולהאבק בממסד באמצעות בית המשפט האזרחי. גם אם לא יזכה באוסקר, הסרט הזה ישמש להן ככתב תביעה.
מחפשים את שוגרמן
הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, המאבק הציבורי נגד מחלת האיידס, ומלחמתן של נאנסות בצבא האמריקני - הכל חשוב ומטריד והסרטים הדוקומנטריים שנוגעים בהם עוד עשויים לשנות משהו, לפחות בתודעת הצופים. ועם זאת, המועמד המוביל לזכייה בפסלון המוזהב הוא סרט חביב שבסך הכל מספר סיפור יוצא דופן, משעשע ומפתיע על מוזיקאי שנעלם ומעריצים מהצד השני של העולם שמתעקשים לאתר אותו. זהו סיפורו של "מחפשים את שוגרמן" של מאליק בנדג'לול השבדי.
הטריילר של "מחפשים את השוגרמן"
מי הוא השוגרמן? מדובר ברודריגז, שבשנות ה-70 הוציא שני אלבומים שלא הצליחו ושקע לאלמוניות ולחיי שיגרה עניים כפועל בניין בעירו דטרויט. אלא שמהצד השני של קו המשווה - אי שם בדרום אפריקה (וגם באוסטרליה, אגב) - זכה
רודריגז להצלחה אדירה. כמה עותקים מאלבומיו הוברחו למדינה שנשלטה תחת משטר האפרטהייד הנוקשה, ושיריו "Sugar Man" ו-"Inner City Blues", הפכו להמנונים בסצנה האלטרנטיבית של קייפטאון ויוהאנסבורג.
היום הסיפור הזה לא נשמע ביג דיל. הרי אפילו PSY הקוריאני והגנגנאם סטייל שלו סובבו את העולם בשנה האחרונה, אולם בעידן שקדם ליוטיוב והרשתות החברתיות, המקרה של רודריגז אינו נתפס, וכך גם החיפושים אחריו על ידי שניים ממעריציו הדרום אפריקנים. כיאה לאגדת רוק, השמועות בארצם גרסו שהוא התאבד במהלך הופעה, אולם משגילו שהוא חי ויצרו קשר עם בתו, טסו מיד לדטרויט וביקרו את רודריגז בביתו הרעוע. מאז 1998 הוא מבלה בין אלמוניות בארצות הברית לתהילתו ככוכב על בדרום אפריקה, שם הוא מופיע וזוכה להצלחה כבירה. זהו המרחב בו מתנהל הסרט - בין חיוך, לשיר ולדמעה.
