מושבעים בישראל?

נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס התריע לאחרונה מפני שופטים מרירים ושחוקים. "פצצה מתקתקת" הגדיר הנשיא את תסכוליהם. זו סכנה לציבור המתדיינים המאבדים אמון במערכת השפיטה. לעתים, האזרח שאינו מורגל בהתחככות עם עולם המשפט, זוכה להלם תרבות.

עורכי הדין המייצגים את ענייניו של האזרח בזירה המתיימרת להיות נטולת פניות, קשובה וסבלנית, סופגים לעתים מטח צורב וחסר כבוד מידי "בית המשפט" השוכח לעתים שלעורך הדין יש גם לקוח. לאחר שכולנו נקום עם הישמע "בית המשפט!", ייוותרו עורך-הדין והלקוח לבדם. האחרון יביט בעיניו של מייצגו שכבודו נרמס ומרגע זה ייתפש עורך הדין בעיני הלקוח כלוחם מובס.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

יאיר, לא תהיה הזדמנות שנייה / מיקי גיצין

בנדיקטוס והגילנוּת הישראלית / אסתר הרצוג

הלקוח המבולבל יוצא מאולם הדיונים לאחר שלא מוכנים היו להאזין לטיעוני עורך הדין, לעתים בביטול חצי קשוב, לעתים בביטול בוטה, ומרגע זה משוכנע האזרח שבעייתו העיקרית הפכה להיות עורך הדין ובה עליו לטפל מיד, בעוד הבעיה בעטיה נקלע לזירה המשפטית, הפכה משנית.

כשמדובר בסכסוך אזרחי, לעתים ניחא. אולם עורכי דין נתקלים גם בשופטים היושבים בדין הפלילי ועולבים בהם בפני הלקוח. כשמדובר בחיי אדם שהופקדו בידי עורך הדין, העלבונות הללו עשויים אפילו להיות מסוכנים. ניסיון מצד עורך הדין לנהוג בממלכתיות הראויה למעמד, יתפרש מיד בעיני הלקוח כחולשה. האם השופטים שעליהם דיבר גרוניס אשמים? ייתכן שהשיטה זקוקה לשינוי מקיף.

יש מדינות שבהן פוסק חבר מושבעים. היתרון: לא ניתן להלין נגד אוליגרכיה שיפוטית. שנית, מושבעים אינם שומעים שוב ושוב את שלל הטענות המתחמקות שאינן מעוררות עוד אמפתיה. קשה לעורר סבלנות ואמפתיה במי שהבוקר שלו מתחיל בשמיעת עדים וממשיך בכתיבת פסקי דין, משעות אחר הצהריים ועד הפנסיה, והדרך לפנסיה ארוכה ואפורה עד כי נדמה שכל מה שתקבל בבית המשפט הוא סדר ולא צדק. למושבעים עוד נותר משהו קשוב, שיטת התיק רודף תיק אחרי תיק עוד לא שחקה את חוויית הצדק שלהם.

האמריקני הממוצע יאמר לך ששיטת המושבעים שלהם היא איומה - אוסף של חסרי-מעש, לא מוכשרים דיים להתחמק מהחובה האזרחית הגוזלת ימי עבודה. ובאמריקה כמו באמריקה, אין אמפתיה למי שלא קם לעבוד בבוקר, והסיבה אינה מעניינת איש. שיטת המושבעים עלולה לרדד את השיח המשפטי: בית המשפט יהפוך לזירת גלדיאטורים של סחבקים עם שפת שוק, בעיקר בזה שבו יישבו מושבעים ישראלים בגופיה ובכפכפים. לא הוד ולא הדר, לא משפט ואפילו לא דיון ענייני. כבר עדיפה "הפצצה המתקתקת". זו, חסרת סבלנות ככל שתהא, לפחות יושב שם איש מקצוע.

כדאי אולי להרהר במודל שונה לחלוטין: שופטים המתמנים, לפחות בעניינים מסוימים לתקופה קצובה בלבד, לבדם, או לצדו של שופט ותיק. שיפוט אולי לא צריך להיות קריירה, אלא שירות לאזרח, וציבור עורכי הדין צריך להתגייס למשימה. ייתכן ש"חבר מושבעים" אולטימטיבי, ללא הרעות החולות מבית היוצר האמריקני, הוא עורך דין המתמנה אד-הוק, בדומה לנציגי הציבור בבתי הדין לעבודה כיום. מדוע שבבתי המשפט לא יכהנו שני שופטי-צד מקרב קהילת עורכי הדין? מדוע שקולם האחר לא יישמע? מדוע שנוכחותם ומשקלם לא יהוו משקל נגד לשופט בלתי קשוב? ייתכן שהצעה זו עשויה להוות פתרון, בעיקר לשחיקת השופטים ולשחיקת אמון הציבור בבתי המשפט.

עורכי הדין אורון שוורץ ויוגב נרקיס, עומדים בראש משרד שוורץ-נרקיס, עוסקים בהופעה בבתי משפט ובמשפט פלילי ועומדים בראש הקליניקה לפרקטיקה סניגוריאלית בקריה האקדמית אונו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il