מאגמה צ'אלנג': מסע סוכר

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על מסע מאגמה צ'אלנג' לארמניה בו השתתפתי בקיץ האחרון, אבל רק עכשיו, כמה חודשים אחרי המסע, אני מצליחה להבין את גודל החוויה, את עוצמתה ואת משמעותה עבורי.

ההחלטה לצאת למסע לוותה בהמון חששות. הרגשתי שאני לא יוצאת לבד למסע הזה: מצטרפת אלי גם סוכרת הנעורים שלי - או בשמה המקצועי - Diabetes Type 1. זו שנכנסה לחיי בדיוק לפני שנה, זו שחשבתי שתמנע ממני לצאת למסע שטח נשי בארץ רחוקה, זו שעשתה לי רעידת אדמה.

לא מוותרת על החוויה למרות המחלה. רונית קוריאל(צילום: שרית קלפה פרץ)

לפני הכל, התקיימה פגישה עם הרופא האישי שלי. הוא הציע שאתחבר למכשיר מיוחד שיספק לי במהלך המסע תמונה מקיפה של רמות הסוכר בדם. בכל שנייה. ביום ובלילה. הסנסור הזה ישמור עלי מהגעה לרמות נמוכות או גבוהות מדי של סוכר בדם שכן הוא פשוט מצפצף ומתריע לפני שזה קורה. נשמע כמו רעיון מצוין.

כמה ימים לפני היציאה למסע כבר התחברתי למכשיר כדי ללמוד לתפעל אותו ולהבין מה הוא אומר בכל צפצוף וכך אני יוצאת למסע: מלווה במחטים, מזרקים, אינסולין, סטיקים לבדיקת סוכר, טבליות סוכר, מכשיר ידני למדידת סוכר, סוללות ומה לא. במאגמה אמרו שמותר להביא רק 20 קילו אבל אצלי רק הציוד הרפואי שוקל 20 קילו.

יוצאים מכלל שליטה

אנחנו נוחתות בארמניה. עולות על הג'יפים ואני מגלה שהמכשיר שלי יצא מכלל שליטה. הוא פשוט מצפצף כל הזמן. אולי גם הוא כמוני, מתרגש מהטיסה? מהמעברים בין יום ללילה? אין לי מושג,

מה שאני יודעת זה שהוא מצפצף. ובכל פעם שהוא מצפצף חברות הצוות המופלאות שלי שואלות פה אחד: "כמה?" ואני כמו מודיעה על ניצחון או הפסד של משחק כדורגל - נוקבת מספר.

וגם בלילות הוא מצפצף. אנחנו באוהל, צמודות וקרובות אחת לשנייה ולא פעם אני נאלצת להשתיק אותו - מתחשבת בחברותיי לצוות. והצפצופים ממשיכים: לעיתים הם קוטעים את מחשבותיי, לעיתים הם קוטעים את הקשב שלי לקשר, או להסברים הנהדרים של שרון המדריכה. לעיתים הם קוטעים שיחת נפש בתוך הג'יפ.

אני במסע עם סוכרת הנעורים שלי, עם מכשיר מתוחכם שאמור לשמור עלי ועם צפצוף בלתי פוסק. זה לא קל כמו שזה נשמע.

לאחר חמישה ימי מסע, הגיע יום החלפת החיישן במכשיר. ד"ר אפרת ברוידא, רופאת המסע, הייתה מעודכנת מראש בכל הפרטים וכמובן מגויסת לעניין. רק שמלאכת ההוצאה של החיישן הישן התגלתה כמשימה לא פשוטה בכלל אבל ד"ר ברוידא לא ויתרה ובסופו של דבר, אחרי הרבה מאמץ החיישן הישן יצא וחיישן חדש הוחדר במקומו. רק שבזה לא בדיוק נגמר הסיפור. החיישן החדש לא שידר נתונים וגם טלפון למרכז השרות בארץ, לא סייע לנו במשימה. המכשיר נדם. שתק. אף צפצוף לא נשמע ממנו יותר.

ויחד עם השקט מהמכשיר, גם לי היתה ירידת מתח. לא ברמת הסוכר, אלא במצב הרוח. "איך אני ממשיכה עכשיו" אני שואלת את עצמי בתערובת של חשש, עצב, תסכול ופחד.

רופאה צמודה לאורך כל הדרך - רונית וד"ר אפי ברודיא(צילום: שרית קלפה פרץ)

השקט שאחרי הצפצוף

ובדיוק אז מגיעה איריס, המלווה של המסע שלנו. נכנסת לג'יפ, מתיישבת לידי ואומרת לי: "את יודעת, לכל אחת מהנשים במסע יש את "המכשיר המצפצף" האישי שלה. לכל אחת יש משהו שיכול לקטוע או להפריע לה במסע. השאלה היא רק מה עושים עם הצפצופים האלה".

ואז התחלתי לשמוע.

משפט קטן. אבל פתאום הכל משתנה אצלי. כי ברגע שהמכשיר השתתק יכולתי להתחיל לשמוע. ושמעתי קולות אחרים, קולות של נשים מדהימות ואמיצות ששיתפו אותי בניסיונן האישי בהתמודדות עם מחלה כזאת או אחרת. שמעתי קולות של נשים שסיפרו על אירועים מחשלים שקרו להן בחיים, שמעתי קולות של אימהות שהיו במצבים נואשים ויצאו מהם, שמעתי קולות של תמיכה ועידוד, קולות של הכלה והבנה, קולות של חיזוקים בלתי פוסקים, שמעתי קולות של אהבה.

וככה הבנתי. הבנתי שכל עוד הייתי מחוברת למכשיר, הייתי כל כך דרוכה ולחוצה מהתוצאה שאקבל שפשוט לא הייתי פנויה לשמוע קולות אחרים. הבנתי שרק כשהמכשיר נדם יכולתי לשמוע גם מוזיקה אחרת. מוזיקה שמרוממת את הנפש. מוזיקה שמלווה אותי עד היום וגורמת למסע מאגמה צ'אלנג' להיות זיכרון כל כך נעים ומתוק.

נשים אמיצות ומיוחדות במינן(צילום: איה בן עזרי)

אני רוצה לומר לכל הנשים שמתמודדות עם מחלה כזאת או אחרת- צאו למסע. אל תוותרו על החלום בגלל מחלה. אל תפחדו מהפחד לצאת. צאו כל עוד נפשכן בכן. צאו למרות ובגלל ובזכות. צאו. מקסימום יהיה לכן עודף משקל בתיק ממש כמו שלי היה. במסע הקסום. מסע סוכר.

• רוצה להתרגש? הרשמי למאגמה צ'אלנג'