הברית החדשה: בין הזועביז לאבו-לא-יודע-מה
איך אפשר לנהל מדינת רווחה לצד כיבוש? אם הצבעתם לפיד או בנט, אתם פטורים מן השאלה הזאת. בעולמכם כבר אין ערבים ואין דאגות, גם המחאה לא באמת מציקה. רק התביעה לגייס חרדים נשארה? הם הרי לא יתגייסו
אחד אמר שלא יישב בממשלה עם זועביז, השני אמר שלא אבו מאזן, לא אבו עלא ולא אבו-לא-יודע-מה - כל אלה לא מעניינים אותו: שני העקשנים הערכיים של המשא ומתן הנוכחי, שני סרבני-התיקים חסרי התוכן ואבירי העקרונות והמתווים אולי לא התכוונו לכך ואולי דווקא כן, אבל ביחד, וכל עוד הם ביחד, שתי האמירות האלה מציירות תמונה מאוד מגובשת - וגם מאוד מטרידה.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
דו"ח סבא"א מאשר: איראן מממשת את כוונותיה
אם ילדה שנעלמה לפני 20 שנה: "ראיתי אותה"
הזועביז, כך אני רוצה להאמין, לא נהגו כאמירה גזענית דווקא אלא בלשון הקטנה פמיליארית ומזלזלת שכזאת, כמו היה יאיר לפיד אומר - הכהנים מקומה שלישית, או הגולדנברגים מהבית הסמוך: אלה שאיכשהו נמצאים בסביבה, אבל לא מתוך בחירה שלנו, אלה שאת צרותיהם המקובצות אפשר לדחוק הרחק מתחת לסדר היום ולשכוח.
אבו-לא-יודע-מה, יציר שפתיו של נפתלי בנט הוא כמובן אח של הזועביז, וגם בעיה מסדר גודל אחר: לנפתלי בנט באמת לא אכפת מי יושב שם, בצד השני למשא ומתן שידאג בכל מאודו שלא יתקיים, אבל גם זה, כך אפשר להבין מן הלשון המזלזלת, לא חשוב ולא דחוף.
וכך, בשתי אבחות לשוניות לא מוצלחות במיוחד נדחקה בעיית האפליה המהותית של ערביי ישראל אל מתחת לסף התודעה הציבורית, ויחד עמה - הופ! תראו כמה קל! - הלכה גם בעיית הכיבוש והעם הפלסטיני כולו על נציגיו, יהיו מי שיהיו, זה הרי כל כך לא מעניין.
אז מה באמת מעניין בדרך אל הקואליציה? ומה באמת חשוב? אם נאמץ את ראיית העולם של יאיר לפיד ונפתלי בנט כפשוטה, אין מנוס מן המסקנה ששאלת גיוסם או אי גיוסם
של כמה אלפי גברים צעירים שאינם כשירים לגיוס במצבם בהתייצבם בבקו"ם היא השאלה שעליה צריך לקיים ולהפיל כאן ממשלות.
גרעין איראני, שלום או מלחמה, בועת נדל"ן, קריסת מעמד הביניים, מצב החינוך, מצבה המחפיר של הרווחה, קריסתן הצפויה של קרנות הפנסיה של כולנו, האלימות הגוברת ברחובות, יוקר המחיה הבלתי נסבל - כל אלה בטלים בשישים לעומת השאלה, מה יהיה על בוגרי ישיבת פוניבז' בהגיעם לגיל 22 במזל טוב, והא, אפשר יהיה לשכנע אותם באותות, מופתים וחמשת אלפים שקלים לחודש לכל אחד - להמיר את המגבעת בכומתה.
נדמה לי שלא היה כדבר הזה בהיסטוריה של מגעי הקואליציות: מעולם לא נתקעו השיחות סביב סוגיה שהיא אכן מעצבנת נורא, עד כדי הוצאת מרירה ציבורית והפגנות ענק - אבל בתמונה הגדולה, הרחבה והנכונה יותר של ישראל 2013 היא מתגמדת לנוכח בעיות אמיתיות וכבדות משקל בהרבה.
אם הספינים החדשים לא הקהו את זכרונכם, ודאי אתם יודעים כי מחאת אי-השוויון הייתה אך חלק מן המחאה החברתית הגדולה שהציפה נושאים כמו עוולות הביטוח הלאומי, התאיידות הדיור הציבורי ובכלל - גסיסתה המדאיגה של מדינת הרווחה. מכל זה נשארה רק התביעה לגייס חרדים ומיד?
ואם אתם זוכרים טוב יותר, ודאי שמתם לב שאפילו המחאה
הגדולה ההיא לא נדרשה לשאלות הגדולות עוד יותר שעטפו אותה: איך אפשר לנהל מדינת רווחה לצד כיבוש, ואיך אפשר להגג על דמוקרטיה כל עוד מתקיים כאן אי-שוויון בולט, כואב ומסוכן בין יהודים לבין ערבים אזרחי מדינת ישראל.
אבל אם הצבעתם לפיד או בנט, אתם פטורים מן המחשבות האלה. בעולמכם כבר אין ערבים ואין דאגות: גם המחאה לא באמת מציקה. נותר רק מראה בלתי נסבל של ראש מגולח למשעי עליו צריך - בדחיפות שאין הדעת סובלת - להלביש כומתה, ירצה או לא ירצה. ואתם יודעים מה? הוא לא ירצה. הם הרי לא יתגייסו. השוויון בנטל לא יושג בקדנציה הנוכחית: מצד שני, גם התקדמות לעבר שלום לא תושג אם האבו-לא-יודע-מי ייאלצו לדבר עם נציגי לפיד והבית היהודי בממשלה. אבל להם הרי לא אכפת.
לפנייה לכתב/ת 
