חכם נשאר חכם? למה חשוב לא לתייג את הילדים

וזה מביא אותי לחשוב שבשאר ימות השנה כל אחד מאיתנו, וכמובן גם הילדים שלנו, חי באופן טבעי בתוך דמות מאוד מסויימת המייצגת אותו. חלק מהזמן אנחנו מרגישים נוח בדמות הזו, אוהבים אותה ומתחברים אליה, ולפעמים - פחות. יש כאלה שיותר נעים להם בתוך עצמם - ויש כאלה שלא כל כך. כמבוגרים אנחנו כבר הרבה יותר מקובעים בתוך עצמנו, לא תמיד פשוט לעשות שינוי, לזוז מהמוכר והשגור. אבל מה עם הילדים? איך הם מרגישים בתוך הדמות שלהם?

ובכלל, איך נקבעת הדמות הזו? מה יוצר את הזהות שלנו והאם אנחנו ההורים יכולים להשפיע על מהותה? כולנו מכירים את הוויכוח הנצחי על מה קובע יותר: סביבה או תורשה. אז כן, ילדים מגיעים לעולם עם אפיונים אישיים, את זה אפשר כבר לראות בימים הראשונים לחייו של התינוק. בשפה המקצועית קוראים לזה "טמפרמנט" והוא כולל סעיפים נוספים מלבד "סוער" או "רגוע", כמו למשל עד כמה התינוק הזה חייכן, עד כמה הוא עובר בקלות מיד ליד וכו'. גם פה אנחנו עדים להבדלים עצומים בין תינוק אחד ומשנהו.

עובדה נוספת המשפיעה על זהותם של ילדים היא המיקום שלהם במשפחה: לבכור יש את ה"צ'ופרים" שלו מעצם היותו האחד והיחיד, נסיך הכתר של המשפחה, והמחיר שהוא משלם על כל הטוב הזה, הקובעים את האיפיונים המרכזיים שלו. כך גם לאמצעי, המאויים מאחיו הבכור ומתחשבן איתו, ובו-בזמן מאמץ תכונות שלא יניחו לאף אחד להתעלם ממנו או להישאר אדיש אליו. והצעיר? הוא לומד משני אחיו הבוגרים יותר ומשוחרר מטיפול דאגני ודרישות גבוהות מדי של ההורים.

וכמובן יש גם את הציפיות שלנו, המשפיעות באופן ישיר על עיצוב הזהות. לכל משפחה, לכל הורה, יש ציפיות מאוד מסויימות ואישיות מילדיו, הצובעות אף הן את התמונה: הילד שלי יהיה ספורטאי טוב, הילדה שלי תהיה מטופחת ויפה, הילדים שלי יהיו עצמאיים וכו'.

פה אנחנו יכולים לראות איך הציפיות מושפעות גם מהמגדר של הילדים, התייחסות שונה לבנים ולבנות. כן, עם כל הפתיחות והקידמה, כולנו עדיין מושפעים מחשיבה סטריאוטיפית-מגדרית: ילדה רגישה זה דבר אחד, ילד רגיש - אחר. וכך גם ילד חצוף, ביישן וכו'. איכשהו קל לנו יותר לקבל ולהכיל ילד חצוף וילדה רגישה מאשר להיפך. זה תואם יותר, ואפילו תורם, לדימוי המגדרי בראש שלנו.

כבר בגיל צעיר מאוד, אנחנו מזהים אצל כל אחד מהילדים שלנו תכונות מסויימות המאפיינות אותו, ובאופן בלתי מודע - אנחנו מתייגים אותו ככזה: הוא המצחיקן, היא הווכחנית. הוא העצלן, היא החולמנית.

גם אם אנחנו לא אומרים את זה במילים של ממש, הילדים שלנו קולטים את המסר ומהר מאוד התיוג הזה הופך להיות מרכזי בזהות שלהם. ובדרך כלל יש אחד מכל סוג במשפחה. כך שבמשפחה אחת יכול להיות אחד מצחיקן, אחד נשמה טובה, אחד אחראי שלוקח על עצמו את התפקידים בבית - כך זה מתקבע וכך זה ממשיך. כל אחד בערוץ שלו.

אז מה הבעיה פה? נכון, מצד אחד זה יפה שכל אחד מכיר בתכונות המאפיינות אותו, מכיר ביכולות שלו ומפתח אותן. מצד שני, יש כאן גם משהו מקבע, ולא פעם אף מעמיס.

מה, לדעתכם, זה עושה לילד שמגיל צעיר הוא שומע שוב ושוב ויודע היטב שהוא כעסן או מתקשה להחליט או, אפילו, חכם מאוד-מאוד? לאיפה זה לוקח אותו? מה זה מייצר בתוכו?

זה שמתקשה להחליט יודע, כמובן, שהוא כזה. כל החיים אומרים לו את זה וזה כבר טבוע בו. מה שאומר שבכל פעם שהוא צריך להחליט הוא ניגש למשימה בחיל ורעדה, נלחץ עוד בטרם התחיל. הוא יודע שזה ה"באג" שלו וחושש להיכשל שוב. די מהר הוא פשוט יימנע מהחלטות וינסה להפיל את זה על מישהו אחר בסביבתו או פשוט יישאר לשבת על הגדר, מתחבט, מתלבט ומתייסר. הוא כל כך מאמין שהוא באמת כזה - עד שהוא לא ינסה אפילו לצאת מהמשבצת הזו.

לפעמים זה גם משתלם: "אתם אומרים שאני עצלן? סבבה. זה פוטר אותי מלהתאמץ יותר מדי!". ואז נוצר מצב שבו כאילו יש לו כאן רווח, למרות שבינינו ממש לא כיף להסתובב בעולם עם דימוי כזה.

גם לזה המתוייג כ"ילד החכם" לא קל. מהר מאוד הוא מבין שזה "כרטיס הביקור" שלו ומכאן נגזר הערך העצמי שלו. עליו מוטלת חובת ההוכחה, בכל פעם מחדש: "אני חכם. אני חייב לדעת את התשובה, חייב לתת הסבר לכל דבר. זה הייחוד שלי, זה מי שאני, זו הזהות שלי! כי אם לא אהיה חכם - מי אני?". כאמור, מעמיס ומכביד. ותחשבו מה קורה לילד כזה כשהוא פוגש ילדים חכמים כמוהו או אולי אפילו, חלילה, חכמים ממנו. מה כבר נשאר לו?

והנה כאן אנחנו נכנסים לתמונה. אנחנו יכולים לעשות שינוי. במקום לשמר את המסגרת המצומצמת בה הילד מתנהל, אנחנו יכולים לייצר עבורו מרחב גדול ומאפשר יותר, כך שיוכל ליהנות מזהות מגוונת ורבת פנים גם בשאר ימות השנה. כי באמת כל אחת ואחד מאיתנו הוא יצור מושלם שיש בו הכל. גם וגם וגם, במינונים שונים. בכל אחד מאיתנו יש פן רציני ופן שטותניקי, אנחנו חרוצים בדברים מסויימים ועצלים מאוד באחרים, וכך גם טובי לב ומרושעים, אדיבים וקמצנים וכו'. לא צריך לחכות לפורים על מנת להוציא לאור חלק מכל זה, באופן שיכול להשתלב עם חיי היום-יום שלנו.

איך עושים את זה? אז ככה:

1. הילדים רואים את עצמם דרך העיניים שלכם

הם יודעים מה אתם חושבים עליהם ואיך אתם רואים אותם. רוצים שיראו את עצמם כבני אדם ססגוניים יותר? רבי-פנים יותר? זה הזמן להרחיב ולהעמיק את זווית הראייה שלכם אותם.

2. האירו בפנס וחפשו יכולות חבויות

לכל ילד יש כישורים בולטים וכאלה המסתתרים איפשהו בפינה. וכשמחפשים - יש סיכוי טוב יותר למצוא. מצאתם? איזה יופי! הילד עוזר לחבר במצוקה? הילדה יודעת לשיר יפה? זה הזמן להעצים את היכולת הזו. ציינו זאת בשמחה, עשו בה שימוש, החמיאו לו - והנה הוא הרחיב את הסקאלה שלו. ובטח יש שם עוד אוצרות המחכים להתגלות.

3. תנו לילדים גם תפקידים לא צפויים

במקום שכל ילד יעשה את התפקיד הרגיל שלו במשפחה, גוונו קצת והפתיעו: תנו לילד הנחשב לפחות אחראי אחריות על ארגון הציוד לפיקניק של שבת, במקביל בקשו מהביישן שלכם לארגן איזשהו משחק בו תוכלו כולכם לשחק יחד. כמובן שזה חייב להיות מלווה בהרבה חיזוקים ומחמאות, ובאמונה גדולה שלכם שהוא באמת יכול.

4. דברים שרואים משם - לא רואים מכאן

מדי פעם הסתכלו על הילד שלכם בקבוצת החברים שלו. כשהם באים אליכם או במפגשים חברתיים שאתם נוכחים בהם: האם הוא מביא לידי ביטוי שם חלקים שאתם לא מכירים אצלו? לפעמים כשתפקידים מסויימים כבר "תפוסים" במשפחה, ילדים יבטאו אותם בחוץ. למשל, כשרון לספר בדיחות. בהזדמנות, בקשו ממנו לעשות זאת גם בבית. תנו לזה מקום.

5. להיות חכם ותלמיד טוב זה חשוב - אבל לא רק

ביותר מדי מקרים בית ספר וציונים משמשים עבור ההורה הישראלי תכלית הכל, כך שלא פעם ילדים

חכמים במיוחד מספקים כל כך את הוריהם עד שהם לא מוצאים צורך לחשוף אותם ולפתח בהם גם חלקים אחרים: ספורט, אומנות, יצירתיות, חברתיות. וזה מאוד חבל. בכלל, לשים את כל הביצים בסל אחד - זה לא מאוזן ולא מומלץ.

6. תנו מקום ולגיטימציה להביע גם חלקים "רעים"

זכרו כי גם הילד הטוב כועס לפעמים ובא לו לצרוח על אחיו, ובכלל - אי אפשר להיות כל הזמן נחמדים. יש לנו חלקים "לא ייצוגיים" שגם רוצים לבוא לידי ביטוי. כל עוד זה לא הרסני - זה טוב, חשוב ואפילו מעצים.

7. הכל עובר חביבי

דברים משתנים, ילדים מתפתחים, הרגלים מתחלפים, לא פעם זה קשור לגיל או לשלב התפתחותי. אל תינָעלו על דימוי חד-מימדי של הילד שלכם. הכרתי כבר הרבה בלגניסטים שהפכו להיות מאוד-מאוד מסודרים, ילדים שלא אהבו ללמוד ואחרי הצבא שינו את דעתם, ילדים שהיו מאוד עסוקים בעצמם ובשלב מאוחר יותר בחייהם הקדישו עצמם לחברה ועוד ועוד. השאירו אפשרויות פתוחות.

שיהיה חג שמח!

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן