פירמידה של צרכים
קבוצה ללא כוכבי על כמו מכבי ת"א חייבת רכז דומיננטי. אוחיון הוא המפתח להרמוניה הזו. כשיש רכז, פורוורד וגבוה - זה כמו גיטרה, בס ותופים. אפשר להתחיל לנגן. עידו אשד על ערב מושלם בצהוב
מכבי ת"א ביורוליג:
הבסיס לפירמידה הוא ההוויה - state of mind - שילוב של מצב הרוח, המיקוד, הנחישות, המטרה המאופיינת. ממש לא קל להיכנס להוויה המתאימה בסיטואציה ששחקני מכבי נמצאים. יש עדיין סיכוי תיאורטי קל, והאמנות של בלאט היא להגדיל את הסיכוי הזה ובעיקר להביא את המחשבה לדון רק במשחק הקרוב, בלי ההשלכות רחוקות הטווח. ועדיין כאנדרדוג בוטה, יש פחות לחץ, וזה משחרר לשחק כדורסל חופשי ומאושר. בשבוע שעבר המליץ המדור לרוץ וללחוץ כאסטרטגיה. זה קצב המשחק שמתאים למכבי. אין לה גבוה חזק למשחק פנים, אבל יש לה גבוה שיכול לרוץ. אז יאללה לרוץ. 92 נקודות חביבי.
מעל ההוויה הזו, התווספה סיטואציה של רוטציה מצומצמת, בגלל פציעתם של אליהו רוט. איכות המשחק צריכה ללמד כמה מכבי שוגה שהיא מעמיסה על הספסל יותר מדי שחקנים עם כישרון מפוזר. לרוטציה של 8-9 שחקנים יש כוח משלה בספורט, בלי קשר לרמתם האישית. מצד אחד נוצרת דינמיקה של אחריות ונחישות, כי לחלק מהשחקנים אין מחליף. וגם בלאט מנהל את המשחק אחרת, ממעט בחילופים, ונותן יותר קרדיט לכל שחקן גם אחרי טעויות, מה שמשתלם בטווח הבינוני וגם הקצר תוך כדי משחק.
עוד ב-ynet ספורט:
הקומה השלישית היא שלושת שחקני העוגן, שתודות להוויה הנכונה והרוטציה המצומצמת הגיעו יחד לשיא המשחק שלהם. הבולט הוא יוגב אוחיון, שהוא הברומטר האמיתי של מכבי, כי קבוצה ללא כוכבי על התלויה במשחק קבוצתי, חייבת רכז דומיננטי שמייצר הרמוניה קבוצתית. יוגב הוא המפתח להרמוניה הזו, וההבדל היה שהוא חשב יותר כפליימייקר הפעם. לא במקרה זה מייצר לו גם משחק אישי טוב יותר. יחד איתו דווין סמית' קלע באחוזים הזויים וייצב את ההגנה, ושון ג'יימס שיחק בתבונה, לא נכנס לבעיית עבירות, ושלט בצבע, איים על כל זריקה וחסם ארבע מהן. כשיש רכז, פורוורד, גבוה - זה כמו גיטרה, בס, תופים. אפשר להתחיל לנגן.
בקומה הרביעית של הפירמידה מגיעים האקס פקטורס - אלה שאתה לא מצפה מהם. בגלל שכולם עלו בהוויה הנכונה, בזכות הרוטציה
ואחרי שבנינו מולם את הפירמידה, חובה לדבר גם על המצרים מטוסקנה. סיינה היא הקבוצה שהכי נוח למכבי לשחק נגדה, כי היא הכי דומה לה. לאחר פציעת חלק מהגבוהים שלו, החליט המאמן לוקה באנקי (כפיל של אלן רייקמן, הרשע ב"מת לחיות 1") להפוך לקבוצה שמבוססת על שלשות. היא עדיין עושה את זה הכי טוב בתולדות היורוליג, אבל יש כאן סיכון שהתממש אמש. למכבי נוח מול גבוהים חלשים, ומול רכז שמפרק את המשחק הקבוצתי כשלא בא לו, ובדרך גם פירק את הסל עם 0:7 משלוש. בובי בראון בתפקיד וויל סולומון.
זה יפה לנצח קבוצה בנשק שלה. ללחוץ את אלה שידועים בשמירת לחץ. לעבור לאיזורית מול אלה ששומרים איזורית. ולדפוק שלשות על אלה
שצולפים מהקשת. זה גם הגיוני. למה? כי באימונים שלהם יש דגש על הצד המוצלח שלהם. החמישיה השניה באימון לא מצליחה ללחוץ אותם חזרה, או לא מתקיפה נכון נגד האיזורית, כי חשוב שההגנה תרגיש טוב. המאמן מתקן רק את הפקטור המוביל הרצוי. אבל בדרך כלל לא עובדים לשפר את החמישיה השניה, כלומר לא מתעסקים עם ההגנה נגד השלשות. אז מכבי הסבירה להם על מה הם שכחו לעבוד באימונים.
ואפשר גם לומר: כי ככה זה כדורסל. בסוף זה בחור שעומד מול סל ובידו כדור. קלע, הצליח, ניצח. החטיא, נכשל הפסיד. החוכמה היא לחזור על הדברים הטובים. ויש פרבולה של יכולת במהלך העונה: סיינה תפסה את הגל היורד אחרי תקופה מדהימה, מכבי מקווה לעלות על נחשול בלתי הגיוני שייקח אותה עד חוף מבטחים במקום הרביעי. המבחן האמיתי יהיה בשבוע הבא. אחרי ההצלחה, מול קבוצה שמבוססת על גבוהים, עם הוויה של אחרי ניצחון גדול ולחץ שחוזר לנשמה. לחץ יכול להיות גורם מדרבן, אבל במכבי הוא כנראה מעכב. ולכן בלאט חייב להחדיר פוקוס חיובי: לא "מה יקרה אם נפסיד", אלא "איזה כייף יהיה לנצח". הכל מתחיל בהוויה. חג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
