אנשי סוף היום בשוק אשדוד: "אני לא מתבייש"
מובטל שחי מקצבאות ואוסף מזון לשלושת ילדיו, אישה שאוספת תותים מפח האשפה לשתי בנותיה. בימי שישי ובערבי חג הם מגיעים לחניה של השוק ברובע ב', ואוספים את מה שזרקו. מבט על אנשי "המשמרת השנייה"
אחר הצהריים ביום שישי האחרון, בזמן שברוב חלקי אשדוד חגגו התושבים את פורים, האווירה סמוך לחניה ולפחי האשפה בשוק ברובע ב' הייתה שמחה הרבה פחות. "אנשי סוף היום" - כינוי לנזקקים תושבי האזור שידם אינה משגת - הגיעו כדי ללקט שאריות ומוצרים שהלקוחות של שעות הבוקר פשוט לא רצו לקנות, ולקחו אותם כדי להאכיל את עצמם ואת בני משפחתם.
"אני בן 53 ופעם עבדתי פה בשוק, אבל אז נפגעתי בגב ומאז אני ככה כבר הרבה שנים. יותר מ-20 שנה אני מובטל", סיפר אחד מהם. "אני מגיע לפה בימי שישי. יש לי שלושה ילדים - בני 12, 15 ו-18. הגדול עוד מעט מתגייס לצה"ל. כולם יודעים מה המצב שלי ואני לא מתבייש, אני חי מקצבאות אבל זה לא מספיק כדי להתקיים. כל מי שמגיע לפה, מגיע בקביעות, אבל עכשיו, בגלל שאתם פה, יש הרבה שהתביישו להיראות והלכו. לי אתם לא מפריעים, מה עוד אני יכול לעשות".
הוא מביט לעבר אישה שאוספת עוד ועוד לתוך השקית שלה ואומר לה, בפעם השלישית בדקות האחרונות: "גברת, מספיק מאמא, יש עוד שצריכים". אחרי זה הוא מוסיף: "אני לא יכול לשתוק על דבר כזה אבל לא נעים לי, כי אני יודע בדיוק מה היא עוברת".
בכל יום אבל בעיקר בימי שישי ובערבי חג, אחרי סגירת השוק, הם מגיעים למסע הקניות הפרטי שלהם, ואוספים את מה שהשאירו להם הסוחרים שכבר מכירים אותם. "זה מעין מתן בסתר של כול הסוחרים בשוק", אומר דודו יצחק, בעל דוכן.
כתבות נוספות בערוץ החדשות של ynet:
- שכם: רסיסי כדור חי נמצאו בגוף הפצוע הקשה
- "הכריחו אותי להתחתן בגיל 15, ראיתי את המוות"
- יחימוביץ': "לא ניכנס לקואליציה. דרכינו הפוכות"
יצחק, יחד עם מתנדבים נוספים, מארגן את הסחורה שנותרה בארגזים ליד החניה והנזקקים יודעים להגיע לשם כדי לקחת מזון - לרוב פירות וירקות. מוצרים פגומים לא יגיעו לארגזים, אלא בעיקר שאריות של הסחורה, כזאת שאפשר לאכול ולהתקיים ממנה. "לכל הסוחרים יש פה לב רחב וכולם משתדלים לתת מה שאפשר", הוא מוסיף.
"גם במהלך השבוע מגיעים לדוכנים עצמם מקבצי תרומות, ואנחנו משתדלים לא לשלוח מפה אף אחד בידיים ריקות. אבל הרוב מגיעים לצורת החלוקה הזו ביום שישי. אני יודע על לפחות עשר משפחות שלוקחות מפה מוצרים באופן קבוע. השאר הם כאלה ששמעו על המקום. זאת שמועה שעברה מפה לאוזן בין אלה שאין להם".
האנשים שהגיעו לשטח החניה ממתינים לרגע שבו ייערם האוכל. כמה מהם נעמדו צמוד לאחד קירות השוק כדי להשקיף. אחרים צועדים הלוך ושוב בחניה עד שהארגזים מונחים, ויש כאלה שפשוט יודעים בדיוק מתי להגיע. ברגע אחד, אחרי שכנראה ניתן אות לא רשמי ובלתי נראה, שולפים כולם שקיות ומתחילים לאסוף.
המובטל אסף לשקית הקטנה שבידו עגבניות, פלפלים ותפוחים ונעלם מהמקום. האישה שעליה "התעצבן ברחמים" סיימה בהתנצלות את האיסוף בארגזים המאורגנים ועברה לחפש בפחים הגדולים. תוך כדי מיון של תותים - מה לשקית שלה ומה יישאר בפח - היא מסבירה בעברית רעועה: "אני מגיעה לשוק כבר שלוש שנים. יש לי שתי בנות בבית, אחת בכיתה ג' ואחת בכיתה ט'. אני מנסה לגדל אותן ולתת להן הכול. בגלל זה אני פה. מה אני יכולה לעשות?"
לפנייה לכתב/ת 
