"חלודה ועצם": כואב בגוף הסרט
הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר לא מרחם על צופי סרטו "חלודה ועצם", המגולל מערכת יחסים מוזרה, רצופת סבל וחספוס. ועם זאת, יש פה ריכוך ביחס למקור: קובץ סיפוריו הברוטאליים של קרייג דיווידסון הקנדי
"חלודה ועצם" ("De rouille et d'os") הוא דרמה על יחסים בן גבר לאישה, שחיי שניהם סובבים סביב האפשרות והממשות של הפגיעה בגוף. אולי זה יתפתח לאהבה, אבל עד אז הכאב הרגשי והפיזי שולט. בהתאמה, הבמאי ז'אק אודיאר מנסה לטלטל את חושי הצופים: ריאליזם מחוספס (ההפקה נעשתה בחברה השייכת לאחים דארדן), לצד הבלחות של פיוט; רוך אינטימי המתחלף במראה הגוף הפגוע או השן שנעקרה ממקומה; מעבר חד מחדר חשוך וסגור לאור היום הבוהק ולריצודי השמש הים תיכונית על פני המים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זה סרט של חישה שמטרתה להניע אותנו בין תחושת הכאב לאפשרות ההתעלות, כמו בקשר שמתפתח בין שתי הדמויות, התנועה בין פגיעה פיזית והתעלות הופיעה גם בשלושת סרטיו הקודמים של אודיאר: הפסנתרן והפושע שהיה גיבור סרטו השני "לבי החסיר פעימה" (2005); תהליך ההעפלה הברוטאלי של מאליק, גיבור סרטו הקודם "נביא" (2009), לראש שרשרת המזון בכלא; ובעיקר הדחף הרומנטי האמביוולנטי הקושר בין פושע משוחרר ואישה בעל לקות שמיעה בסרטו הראשון "על שפתי" (2001).
בין ז'אק לזק"א
קשה להתכחש לכישרון של אודיאר, אבל יהיה גם נכון לומר שיש בסרט דבר מוגבל. משהו שמונע ממנו להיות הסרט הגדול שהוא מנסה להיות. אולי זו התחושה שכוונת הבמאי מתורגמת לאסטרטגיות סגנוניות מורגשות יתר על המידה. ואולי התחושה שהדמויות משוחקות טוב יותר מכפי שהן כתובות. זהו סרט ראוי, אך הוא בגדר עבודה פחותה ביחס לסרטו הקודם "נביא".
"חלודה ועצם" הוא עיבוד חופשי לסיפוריו הקצרים והברוטאליים של הסופר הקנדי קרייג דיווידסון. שם הסרט הוא כשם קובץ הסיפורים שמתוכם שאל אודריאר את מרכיבי העלילה. הוא מרכך את הברוטאליות של המקור הספרותי, גם אם נותר ממנה לא מעט בסרט.
עלי (מתיאס שונארטס) מגיע בתחילת הסרט לאנטיב, עיירת הנופש בדרום צרפת שבה גרה אחותו אנה (קורין מאסיארו). רמזים ספורים ניתנים על הרקע להגעתו, אך ברור כי מדובר בגבר שחייו אינם פשוטים. מתאגרף בבלגיה עד שמאמנו מת, ומי שלקח את בנו סאם (אמנד ורדור) בן ה-5 מידי אימו שהשתמשה בו כדי להבריח סמים.
עם ילד שאותו עלי לא מכיר, ובו הוא לא יודע לטפל, הוא מתאכסן בבית האחות ומנסה להתחיל מחדש. הוא משיג עבודה כמאבטח במועדון לילה, ושם הוא נתקל בסטפני (מריון קוטיאר), אישה צעירה ומושכת בתוך זוגיות דועכת, שמגיעה למועדון כדי לחוות את ההנאה שבגירוי הגברים המתבוננים בה. כשהיא מותקפת, עלי מסייע לה, אך הקשר ביניהם יתפתח רק לאחר האירוע שישנה את חייה.
סטפני עובדת כמאמנת לווייתנים קטלנים (אורקה) בפארק המים של אנטיב. לצלילי "זיקוקים" של קייטי פרי היא מסמנת בידה את הכיוון שאליו יקפצו החיות הגדולות והמופלאות. תקלה חמורה במופע מסתיימת באובדן רגליה, מובילה לשבר נפשי עמוק, ולרגע בו היא מחליטה להתקשר לעלי.
בשתי מערכות היחסים בסרט כרוכים הרוך והכאב. עלי מתקשה לטפל בילד שלא ממש מכיר אותו, ומסרב להמתין עד שהאב הטרוד יתפנה מעיסוקיו. התפרצויותיו על הילד מפחידות ומאיימות, ויש בהן מידה מטרידה של אלימות כלפיו. אך יש כאן גם רוך ואהבה המתגלים בהדרגה.
עוד לפני התאונה היה בסטפני משהו אבוד, ואחריה היא מגיעה לסף הייאוש המוחלט. נדמה כי עלי הוא האחרון שיכול לסייע לה, אך דווקא הפשטות הבוטה ונטולת האמפתיה המתנשאת, היא המאפשרת לה לחזור בהדרגה לזהותה כאישה.
לחיבור מחדש לגופניות יש ממד משלים ואלים. עלי מנסה להתפרנס כמתאבק בקרבות מאולתרים. המניע אינו רק כלכלי, אלא מוצג כפורקן גופני לצורך גברי בסיסי וברוטאלי. סטפני מתלווה אליו, אך נשארת במכונית, צופה בקרבות מרחוק. היא חרדה מאפשרות הפגיעה החמורה בגופו, ובה בעת חווה התעוררות ומשיכה לגופניות זו.
המראה הלא קל של הגדמים שנותרו מרגליה של סטפני מושג באמצעות עבודת מחשב מוקפדת ומטרידה (בשונה מהמחיקה הסטרילית שבוצעה לרגליו של לוטננט דן ב"פורסט גאמפ"). האתגר הוא ליצור מהמראה של הגוף הקטוע סוג של יופי חדש. קוטיאר, שחקנית משובחת בדרכה, מעצבת דיוקן פגיע, חשוף ונטול זוהר של אישה בתהליך שינוי.
שונארטס נדרש לגלם דמות מחוספסת, שלא לומר גסה, אך כזו שיש בה גם ניואנסים של רגש. תפקיד לא פשוט, מאוד פיזי, שבסופו שינוי משמעותי. כאן נמצאת אחת מנקודות התורפה של הסרט, לא בעצם המשחק, כמו במניפולציה הדרמטית המתרחשת בחלקו האחרון של הסרט, והמשלימה באופן קצת מכני את תהליך השינוי של הדמות.
