הוא שוב משתולל? אל תצעקו - תקשיבו טוב יותר

לפעמים, כשהילדים שלנו עושים שטויות, הם למעשה מבקשים את רשות הדיבור. איך נאפשר להם לומר את מה שהם רוצים מבלי להתעצבן ולעודד אותם להמשיך להתנהג בצורה שלילית?

דני גילפורסם: 07.03.13 , 09:47

הילדים נרדמו וההורים התיישבו לראות סרט, אבל לא באמת צפו בו, היה איזה עניין שעמד ביניהם, שהיו צריכים לברר אותו. לזכותו יאמר שהוא ידע לברור את המילים הנכונות ונראה היה שהיא מסכימה לכל מילה - אבל האמת היא שמתחת לפני השטח משהו היה חסר.

הוא לא הבין שלא במילים היא מעוניינת אלא דווקא בחיבוק, לא ברצינות התהומית ולא בניתוח המעמיק והמעיק של יחסיהם, אלא דווקא בקלילות האופיינית לזוגות אוהבים שכמו אומרת: תהיי ככה או ככה, אני אוהב אותך כמו שאת ובואי כבר נראה סרט.

לטורים נוספים של דני גיל בערוץ הורים:

הורים, תפסיקו לבקש - ותתחילו לדרוש

"פעם הסתדרו בלי ריטלין": האם זה הפתרון הקל?

אסור לצעוק על הילד? 5 מיתוסים בהורות

לזכותנו, כהורים בעידן המודרני, ייאמר, בהכללה כמובן, שלמדנו מטעויות ההורים שלנו, ולכן בתקשורת עם הילדים אנו יודעים לחסוך במילים שעשויות לפגוע ולהעליב ולהחליפן באמירות בונות. מה בכל זאת מייצר את הפער הבלתי נסבל בין הצעד הגדול שעשינו בהבנת צרכיו הרגשיים של הילד לבין התוצאות העגומות בשטח?

מתקנים את מה שהילדים מקלקלים

בואו נחזור לזוג ההורים שלנו. שעתיים לפני שישבו מול הטלוויזיה, הם סעדו את ארוחת הערב יחד עם שלושת ילדיהם בגילאי שנתיים, ארבע ושבע. בן הארבע שתה מהכוס באמצעות הקש, אלא שרוב הזמן שיחק ועשה בועות כאלה שגרמו למים להשפריץ החוצה. אבא שלו הסביר לו שככה לא שותים כי המים משפריצים החוצה ומלכלכים את השולחן ואנחנו לא רוצים שיהיה לנו שולחן לא נקי ("נכון?").

בן השנתיים אכל יפה רוב הזמן, אבל פה ושם היה מוציא מן הצלחת את מה שלא נראה לו וספק זורק ספק מניח על השולחן. אמא שלו הסבירה לו שככה לא אוכלים, וביקשה ממנו להשאיר את מה שהוא לא אוהב בצדי הצלחת, כי זה לא נעים לשבת ליד שולחן מלוכלך.

בן השבע אמר שהחביתה מגעילה והוא לא רוצה לאכול אותה, אז אבא הסביר לו שאנחנו לא אומרים "איכס" על אוכל כי תמיד יהיה מי שיאהב את מה שלא לטעמנו.

בן הארבע, ההוא עם הקש, לא הפסיק לקשקש, אז אמא ואבא הסבירו לו שכשאנחנו מדברים בזמן האוכל, אנחנו בעצם לא אוכלים ושאפילו בגן תמיד אומרים שאין משיחין בשעת הסעודה.

הסברים מנומקים הם לא תמיד התשובה(צילום: shutterstock)

כך נראית לה הארוחה שתמיד מריחה כמו התבשיל שאנו מכינים: הילדים "מקלקלים", ההורים "מתקנים" וכל מי שיש לו ילדים יודע שהתיאור המילולי הזה לעולם לא נראה או נשמע אסתטי כפי שהוא על הנייר, כי הזמן שהגדול סירב לחביתה, היה גם הזמן שהקטן הוציא את האוכל מהצלחת, ובמשך הזמן הזה בן הארבע לא מפסיק לקשקש.

הכול נכון והכול, לכאורה, בגובה העיניים ולכאורה נותן כבוד לילד ונראה שההורים מבינים. מה בכל זאת חסר? מה הם לא מבינים? יכול להיות שלילדים יש התשובה, אבל אין היכולת לבטא אותה?

בדיקת קשב

הילדים מתריסים יותר מכול נגד הרצינות התהומית, נגד התפקיד הבלעדי שאנחנו מקבלים על עצמנו לפקח עליהם, להנחות אותם ולדאוג לשלומם בלי לשים לב כמה נפגעת בכך היכולת שלנו לראות אותם ולהיות אתם.

בניגוד למה שרבים חושבים, ילדים אינם מתריסים נגד הכללים אלא נגד המילים. הם רוצים שנאמר להם "מה כן" ו"מה לא" ולא "למה כן" ו"למה לא", וזה לא כי אנחנו לא צודקים, לרוב דווקא מפני שאנחנו כן צודקים. לדידם יש להם זמן יקר עם ההורים שלהם, והם לא מוכנים לבלות אותו בהסברים מעיקים וטוב שכך. אלא שהילדים לא ינהלו אתנו שיחה על עליית מחירי הנדל"ן. כיצד בכל זאת יתקשרו אתנו?

תגידו לו 'כן' או 'לא'(צילום: shutterstock)

יתכן שאחד ישחק עם הקש והאחר יקשקש, ואנחנו עכשיו צריכים לבחור האם להשתיק אותם או לאפשר לה גם את "רשות הדיבור". אבל איך נאפשר להם את "רשות הדיבור" מבלי לעודד התנהגות שלילית?

שוב אבקש להציע לכם את נקודת המבט של הילד. מנקודת המבט הזו לרוב אין בדברים ניסיון לבדיקת גבולות. זאת לרוב הפרשנות שלנו. היות וכך, ברור לחלוטין למה אנחנו ממהרים לדחות את הבקשה. אבל אם נדע לראות בהתנהגות השלילית לכאורה את האצבע שמרים ילד בכיתה א' על מנת לקבל את רשות הדיבור, לא נבהל ונאפשר לו לדבר. מה יעשה לדעתכם הילד? האם ימשיך "להרים את האצבע"? הרי כעת קיבל את רשות הדיבור. לעומת זאת, מה יעשה הילד, אם נדחה שוב ושוב את קריאתו? תסכימו אתי שבמקרה הטוב ימשיך מן הסתם "להרים את האצבע" שוב ושוב.

איך עושים את זה? איך מעבירים לילד את רשות הדיבור? בואו ניעזר בילדה בת ארבע שאוכלת קורנפלקס. תוך כדי האכילה היא הופכת את הכפית ומנסה לאכול הפוך. אמא מסבירה לה שככה לא אוכלים ואולי גם מנמקת מדוע ועם או בלי לשים לב מפתחת ציפייה שהילדה תבין אותה ותשתף פעולה. הילדה לא משתפת פעולה ואמא מתאכזבת ואחר כך אולי גם כועסת.

אבל בזמן שאותה ילדה בת ארבע מתנהגת כמו ילדה בת ארבע ולא כמו ילדה בת 14, אני רוצה לעצור ולשאול את אמה המאוכזבת מה הייתה רוצה שיקרה בזמן הזה, בזמן האוכל ובכלל בזמן השהות עם הילדים. בינינו, זה ממילא לא הזמן שבו אנחנו פנויים לעיסוקים שלנו, בין אם אנחנו אוהבים לקרוא ספר או לשבת בבית קפה עם חברים. כשאנחנו עם הילדים, אנחנו עם הילדים - בין אם טוב לנו אתם ובין אם רע. אם כך מדוע לא לבחור בטוב? הרי זה הרגע שיש לנו כל הזמן שבעולם לתת להם לסיים את המשפט ורק אחר כך להגיב, לנהל עמם תקשורת רגועה, לאסוף יחד את שאריות המזון שנפלו לרצפה, להחליף לקטן חיתול ואפילו לנסות (כן... אנחנו) לאכול קורנפלקס עם כפית הפוכה, ובכך לסמן לילדה שלי שראיתי אותה ושנעים לי בחברתה. ועכשיו אני רוצה לאכול קורנפלקס ולכן אני הופך את הכפית בחזרה. הנה הילדה ביקשה "רשות דיבור", קיבלה אותו וחזרה לאכול קורנפלקס. ואולי זה זמן האיכות שהילדים שלנו צריכים ומבקשים ולא זמן האיכות המזויף והמאולץ שבו אנחנו עושים לכאורה הכול בשבילם.

לפעמים הכעס שלהם נובע מאי ההבנה שלנו(צילום: shutterstock)

בדיוק מהסיבה הזאת הרבה הורים חשים יומיום נבגדים על ידי ילדיהם, כי בזמן שאנחנו עושים הכול כדי להשקיע בטיפוחם ובגידולם, הם בתגובה מחזירים לנו אצבע משולשת, ואילו מנקודת המבט של הילדים הם מבקשים בדרכם לתקשר אתנו, אך אנחנו ממהרים לפרש כל "הרמת אצבע" כבדיקת גבולות ולכן ממהרים "להציב גבול" וממתינים שילכו כבר לישון. מי שיכול לשבור את מעגל הבגידה ההדדי והמכביד הזה הוא אנחנו ההורים, וטוב שכך.

לסיום, בפעם הבאה שהילד שלכם ינסה ללבוש מכנסיים מהראש, דמיינו שהוא בכיתה א' והוא מרים אצבע. תנו לו את רשות הדיבור.