שינוי שיטת הבחירות - כי אין דרך אחרת

האופוריה סביב הבחירות לכנסת והקריאה לשינוי שבקעה מהן התחלפה מהר מאוד בשגרה היום-יומית, המתישה ולפרקים קטנונית של המשא ומתן הקואליציוני. כפי שהדברים נראים כעת, לא משנה אלו מפלגות יישבו בסופו של דבר בקואליציה ומה יהיו קווי היסוד שלה - הכנסת ה-19 והממשלה החדשה יהיו רוויות מתחים, עימותים, ונסיונות בלתי פוסקים לרבע את המעגל ולפשר בין נצים, שספק אם הפערים ביניהם ניתנים בכלל לגישור.

אירוני לחשוב כיצד נקלענו לתסבוכת הזו. בשלוש מלים - שיטת הממשל והבחירות. גם הפעם, זו השיטה שלנו, המעודדת ריבוי מפלגות וגורמת לחוסר יציבות פוליטי, שקלעה את ישראל למצב בלתי אפשרי שבו לפחות שבע מפלגות מנהלות כעת משא ומתן קואליציוני (הליכוד-ביתנו, יש עתיד, הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה, התנועה וקדימה) ועוד מפלגה אחת - העבודה - ספק מתבוננת מבחוץ, ספק שוקלת להצטרף.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מלבני לשניט - הזדמנות לשוויון להורים הגרושים / יעל גיל

לשלב ידיים נגד האלימות בחברה הערבית / איילת נאור ורדא ג'אבר

כאשר המפה הפוליטית כה מפוצלת, הופכת מלאכת המרכבה הקואליציונית לקריעת ים סוף. זו לא רק חלוקת התיקים, שמצריכה תמרון בין אין-ספור מאוויים אישיים, אלא הצורך לרצות שורה ארוכה של אינטרסים פוליטיים וסקטוריאליים שאינם מייצגים בהכרח את טובת המדינה. חמור מכך: עצם התמשכותו של המשא ומתן הקואליציוני והניסיון להשביע את התאבון של כל-כך הרבה מפלגות, שאך אתמול לא היה להן דבר וחצי דבר מן המשותף פוגע במשילות, ביכולת לקבל החלטות ובאפשרות לקדם פרויקטים לאומיים המשפיעים על החיים שלנו כאן הרבה יותר מניסוח כזה או אחר בהסכם הקואליציוני.

ועדיין, יש כאלה המזלזלים בחשיבותה של שיטת הממשל והבחירות. אתם בוודאי מכירים את הטענות הללו, הגורסות כי ריבוי המפלגות בישראל לא מהווה בעיה שכן כל מפלגה מייצגת אידיאולוגיה וקהל מצביעים משל עצמה. הבעיה האמיתית, כך גורסים התומכים בשיטה הקיימת, היא בכך שהחברה הישראלית מפוצלת לשבטים, לסקטורים ולאינטרסים שונים. ולא היא. אומנם החברה הישראלית היא רב-תרבותית, מרובת קבוצות ואוכלוסיות בעלות מרקם לאומי, דתי ועדתי שונה. אך במקום שהמערכת הפוליטית תחתור לייצר הסכמות ומסגרות משותפות בין הקבוצות בחברה - שיטת הבחירות הנוכחית רק מחריפה את הקיטוב ואת השסע.

קחו לדוגמה את נושא השוויון בנטל. הנושא הזה עלה עוד ב-1998, כאשר בג"ץ פסל לראשונה את הסדר "תורתו אומנותו" והפוליטיקאים התחרו ביניהם מי יגייס ראשון את החרדים. למי ששכח - באותה השנה נהנו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, מלא פחות מ-68 מנדטים בכנסת (34 לעבודה ו-32 לליכוד). דוגמה נוספת: במערכת הבחירות של 1999 "כיכב" לא אחר מהנושא הכלכלי-חברתי, כאשר אהוד ברק רץ לראשות הממשלה עם הבטחתו לעזור לזקנה במסדרון.

המסקנה: הנושאים שעל סדר היום הציבורי לא באמת השתנו. אפילו סדרי העדיפויות של המצביעים בישראל לא השתנו מהותית. רוב הבוחרים פשוט מצאו להם בעבר קורת גג תחת המפלגות הגדולות, שכל אחת מהן הכילה מגוון רחב של רעיונות, אינטרסים ודרישות - בדיוק כפי שנהוג בארצות הברית ובבריטניה.

אם השותפים למשא ומתן הקואליציוני ישכילו לשלב מרכיב אזורי בשיטת הבחירות הנוכחית, להגדיל את הרוב הדרוש להפלת ממשלה, לקבוע שראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה, להקטין את מספר השרים ולהעלות את אחוז החסימה החל מהבחירות הבאות, המערכת הפוליטית תתכנס שוב סביב מספר מפלגות גדולות. כך ניצור שיטת בחירות יציבה יותר ובריאה יותר, שתאפשר להתגבר על האינטרסים הצרים ולהקים תוך פרק זמן סביר ממשלה מאוחדת יותר. המפלגות הקטנות והבינוניות אולי יפסידו - אבל הציבור ירוויח.

הכותב משמש כמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח

ביום רביעי 27.02 יקיים ynet יום שידורים מיוחד בנושא שינוי שיטת הממשל בישראל. ביום השידורים יקחו חלק השר משה כחלון בראיון מיוחד, נשיא אוניברסיטת חיפה עמוס שפירא ופוליטקאים ממפלגות מכל הקשת הפוליטית.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il