בגיל 101, מרוץ אחרון לרץ המרתון הזקן בעולם
פאוג'ה סינג ראה את בנו נהרג לנגד עיניו ולא ראה עוד טעם בחייו. אבל אז גילה את הריצה. את המרתון הראשון רץ בגיל 89, והיום השתתף במרוץ האחרון בחייו, בן עשרה קילומטרים. "פעם רצתי בחצי הזמן, אני שמח ועצוב, אתגעגע"
סינג, סיקי יליד הודו שמתגורר כיום בלונדון, חבש טורבן בצבע זעפרן. הוא הצטרף ל-72 אלף רצים אחרים שהשתתפו במרוץ שנערך לאורך חופה הצפוני של הונג קונג. הוא אמר עוד קודם לכן כי יתלה את נעליו לאחר האירוע, ולפני יום הולדתו ה-102.
"אני אזכור את היום הזה, אני אתגעגע אליו", אמר סינג דקות ספורות לפני שחצה את קו הסיום. "אני חש שמחה גדולה מעומק לבי. פעם רצתי חמישה קילומטרים בחצי הזמן שאני רץ כיום, אבל האל ניפץ את גאוותי. בכל זאת, אני שמח מאוד".
סינג, סב לנינים, היה לאדם הזקן ביותר לרוץ מרתון מלא, בטורונטו ב-2011, כשהיה בן 100. אבל ספר השיאים של גינס לא הכיר בשיא משום שאין בידיו תעודת לידה להוכיח זאת. הוא מחזיק בדרכון בריטי שמציין שנולד ב-1 באפריל 1911 ובמכתב מממשלת הודו שמצהיר שרישום הלידה שלו לא נשמר ב-2011.
"אני חש קצת שמחה וקצת עצב מעורבבים יחדיו", אמר סינג בראיון לפני המרוץ האחרון, "אני שמח שאני פורש בשיא המשחק אבל אני עצוב על כך שהגיע זמני לפרוש ממנו".
סינג החל לרוץ כדרך לגבור על הדיכאון שתקף אותו לאחר שאשתו ובנו מתו בזה אחר זה בהודו. סינג חזה במותו הקשה של בנו, קולדיפ, ב-1994. שניהם יצאו לבדוק את שדותיהם במהלך סערה. פיסת מתכת משוננת שהרוח העיפה פגעה בבן והתיזה את ראשו מול עיני האב.
סינג, שחמשת ילדיו האחרים היגרו מהודו, נותר לבדו. "הוא לא חשב שכדאי לחיות אחרי שהבן שלו מת", הסביר המאמן שלו, הרמנדר סינג. הוא עבר לחיות לצד בנו הצעיר בלונדון ונהג לפקוד אירועי ספורט של הקהילה הסיקית, ולהשתתף בריצות למרחקים קצרים.
יום אחד צפה בריצת מרתון בטלוויזיה והחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות. כמה רצים סיקים בקהילה הציעו לו להצטרף אליהם. ב-2000, כשהיה בן 89, הוא רץ מרתון לראשונה בחייו – במרתון של לונדון. בהמשך רץ עוד שמונה מרתונים. הזמן הטוב ביותר שלו הושג בטורונטו ב-2003 – חמש שעות ו-40 דקות.
"מתוך הטרגדיה באו הצלחה ואושר", אמר סינג לפני הריצה האחרונה והסביר כיצד התחביב שינה את חייו, אפשר לאיכר אנאלפבית לטייל בעולם, לפגוש אח"מים ולהתגורר במלונות פאר.
הוא הביע תקווה שגם לאחר פרישתו "אנשים יזכרו אותי ולא ישכחו", וימשיכו להזמין אותו לאירועים. "אני לא אאבד את ביטחוני העצמי. אני רץ ארבעה-חמישה קילומטרים כל יום ואמשיך לעשות זאת. לכן אני עדיין חי. אם אפסיק לעבוד, חיי כבר לא יהיו הצלחה ואני אכשל. אאבד את הקסם שלי אז", סיכם.