בניי נהרגו ב"ציר המוות". מי האחראי?

שני בחורים צעירים, יותם בן 26 ויואב בן 22, נדרסו למוות על-ידי אוטובוס במעבר חצייה בציר הדמים ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה. סתם כך, כמו שני חתולים על הכביש. שניהם היו אחים, ושניהם היו בניי. עד כאן מקרה מזעזע ומפחיד שכל אדם ששומע עליו, בוודאי אם הוא הורה, בטנו מתכווצת, הוא עוצם את העיניים ומדמיין את ילדיו בסיטואציה דומה ומיד מסלק מראשו את המראה, מפחד ומחוסר יכולת להתמודד עם מחשבה נוראה כזו. המחשבה הזו היא המציאות שלי. לי זה קרה וזה יישאר איתי לכל החיים.

יש לי ואין לי את האפשרות לספר על שני המופלאים האלה שהיו בניי - כאלה שחשבו שהחלומות שהם חולמים אפשריים לביצוע, כאלה שחיו בתאווה את החיים, יפים וחזקים, כאלה שידעו אהבה מהי, חברות מהי, צחוק, כעסים, משפחה, מחויבות ואחריות אישית כלפי עצמם וכלפי הסובב אותם. הם חיו בהבנה ברורה שאת פרי עמלם הם יקטפו לאחר שישקיעו, אבל ידעו שהם נושאים באחריות על עצמם בכל מה שהם עושים, שגורלם בידם.

במקום התאונה המחרידה (צילום: עופר עמרם)

חיו בתאווה את החיים. יואב ז"ל ואחותו עמית

אבל מה שקרה שם בכביש הדמים הזה לא היה באחריותם. כולנו עושים כמיטב יכולתנו להניע את הדבר הזה שנקרא חיים, האנשים שחיים במדינה הזאת, שהולכים לעבודה בבוקר, שמפזרים את הילדים בגנים ובבתי הספר, שדואגים ושמחים עליהם, בכל יום ובכל שעה - עם החרדות הקטנות שבגידול ילדים, עם השמחות, כל אחד והתא שלו, המשבצת שלו. ואני חייתי כמוכם, 26 שנים מיום שהפכתי לאימא - באלמוניות גמורה כלפי חוץ אבל עם הרבה משמעות במעגל הקטן שלי - חייתי את החיים.

כולנו יודעים שיש אנשים, נבחרי הציבור, שנמצאים שם אחרי שבחרנו בהם כדי להגן עלינו, האזרחים, לשמור על החוקים שנחקקו, לוודא שעצם החיים וגם איכות החיים שלנו לא תיפגם, אלא להיפך - עליהם לנסות להגן על חיינו וחיי ילדינו וגם להשביח את איכות חיינו. ברור שאנחנו לא נאיביים, אנחנו יודעים שלא הכול מושלם, ולעיתים קרובות נבחרי הציבור שלנו מעגלים פינות כדי לשרוד שם, כדי להמשיך וליהנות מהכוח ומהשררה. באופן אולי לא מפתיע, אבל מחריד, מתברר שהאנשים שמנהלים אותנו שוכחים להגיע לעבודה - ולעבוד! לעבוד פשוטו כמשמעו: ההחלטות שלהם גוזרות עלינו חולי ובריאות, צדק ואי-צדק, שוויון, עוולות, חינוך ובורות - וגם חיים ומוות.

הם מעלו באמון

ב"ציר המוות" בפתח תקווה נדרסו 17 בני אדם בארבע שנים. את הנתיב הקלוקל בנה מי שבנה בתכנון לקוי. זה נתיב תחבורה שחוצים אותו אוטובוסים במהירות מפחידה. מאות אנשים חוצים את המעברים בפחד מדי יום - מצד אחד קניון גדול ומצד שני בית חולים ענק. נעשתה שם טעות והנפגעים, הפצועים והמתים החלו להיערם, אחד ועוד אחד, עוד ועוד. אבל שקט, שקט בגזרה שעליה הפקדנו מישהו כדי שזה לא יקרה.

החלטות שגוזרות חיים ומוות. יותם ז"ל וזוגתו אלה

איש לא עצר את מחול המוות. יואב ז"ל וזוגתו מור

אלו מהעירייה כתבו מכתבים למשטרה, אלו מהמשטרה כתבו מכתבים לעירייה, ושניהם העבירו התרעות למשרד התחבורה. מכתבים עברו מערימה לערימה ואיש לא אמר די, איש לא מילא את תפקידו ואת אחריותו ולא עצר את מחול המוות. משרד התחבורה, שהנת"צ באחריותו, וישראל כץ בראשו, שקיבל אפילו מכתבים הממוענים אליו באופן אישי - אפילו לא הגיב. והדם המשיך להישפך באותו מקום שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש.

זו מעילה באמון הבסיסי שאנחנו, האזרחים, נותנים בנבחרינו על מנת שימלאו את תפקידם ויוודאו שכל המערכת הכפופה להם תעשה ותפעל ולא תמשיך כאילו כלום לא קרה. כולי תקווה כי 48 חברי הכנסת החדשים, כאלה שלא הגיעו מהכנסים ומהבורקסים ומה"שמור לי ואשמור לך", יעיפו מאיתנו את האנשים שבאו להתכבד בכיבודים ובשררה בלבד. אני מצפה שהם יראו לנו, ולהם בעיקר, שאפשר גם אחרת.

אסור היה להתעלם

אם אתם מזדהים עם דבריי, הקשיבו לי עוד מעט. האבל שלי הוא אישי, הוא כבד מנשוא, ואין לי מושג איך ייראו חיי בעתיד - אבל האבל שלי הוא רק במקרה האבל שלי ולא האבל שלכם, במקרה אלו היו בניי שנדרסו ולא בניכם. הם נעלמו מחיי לא כגזירת גורל - אלא בגלל רשלנות, אטימות וחוסר אחריות. זה יכול היה לקרות לכל אחד ואחד מכם.

זה המאבק של כולנו

ולכן אני מרגישה שהגיעה העת שאנחנו כאזרחים נבהיר לאלו שעדיין לא מבינים שהם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם, ובמקרה זה משרד התחבורה שהנתיב הציבורי בסמכותו ובאחריותו. אסור היה לו להתעלם מההתרעות, מהבקשות ומהתחנונים של כל הגורמים המעורבים. בזמן שעבר נגזלו עוד חיים ועוד חיים, עוד פצועים שלא ישובו להיות כשהיו ועוד משפחות וחברים ואהובות שנגזר עליהם לוותר על חלומותיהם.

מהמקום הזה אני קוראת לכם - הבה נתגייס כולנו לבקש מהם לקחת אחריות, מהמקום הזה תצמח הנורמה החברתית שמי שבא לעבוד - שיעבוד, מי שבסמכותו להכריע גורלות - שיתייחס לעניין בכובד ראש ובמשנה זהירות, ואם לא עשה זאת - שיישא באחריות. וכך, לאט לאט נהפוך אנחנו לשומריהם. הם יישמרו מפנינו ולכן הם ישנו את נורמות ההתנהלות שלהם.

אם אתם איתי, אנא חתמו על העצומה "ישראל כץ לא ראוי לכהן כשר", שתפו וגם המשיכו לעקוב אחריי במאבקי שיהפוך למאבק של כולנו, כי זה מגיע לנו: אחריות אישית ושינוי הנורמות החברתיות.

מלכה חכם, אימא של יותם ויואב ז"ל, וגם הקול של אלו שלא היה להם כוח לזעוק מחמת אבלם הכבד. עקבו אחר מאבקה בדף הפייסבוק שלה.