גיא רז: מעריץ את התרבות הישראלית והפלסטינית
איש הרדיו גיא רז, בעבר שליח CNN בארץ, מראיין בתוכניתו בכירים כמו אל גור וסלבס כמו טיילור סוויפט. בראיון הוא מספר על סיקור אזורי לחימה ("אני לא קאובוי, זה הלך רחוק מדי") ועל היעד הבא: לראיין את אובמה, אחרי הכהונה. וגם את קייטי פרי
בשקט בשקט, בלי ששמעתם עליו, גיא רז הפך לאחד השמות המוכרים ביותר ברדיו האמריקני. כן, השם שלו מרמז על הקשר לארץ הקודש - בן להורים ישראלים לשעבר, וגם האחיין של העיתונאי מנשה רז. וזה לא הקשר המשפחתי היחיד שיש לו לעולם התקשורת: הוא גם בן דוד שני של אהרן ברנע, המשמש כשליח חדשות 2 בוושינגטון. "אף פעם לא הייתי מודע לעובדה שיש כל כך הרבה עיתונאים במשפחה שלי", הוא מספר בראיון ל-ynet. "כנראה זה זורם לנו בדם".
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
אנדרו לינקולן: "באפוקליפסה אמיתית אמות ראשון"
אסף גיל: "בוס בהסוואה אינה סרט תדמית"
ג'ון צ'ו: "מתנצל שהכנסתי את MILF ללקסיקון"
כשדר רדיו ברשת NPR (הרדיו הציבורי האמריקני - National Public Radio), שעורך 20 ראיונות בממוצע בחודש, הוא כבר הספיק לראיין כמעט כל מפורסם שעולה בדעתכם - בין אם מדובר בפוליטיקאי, ספורטאי, זמר או שחקן. עכשיו, אחרי שלוש שנים וחצי כמגיש במהדורת סוף השבוע של התוכנית הנחשבת "All Things Considered",הוא מבסס את מעמדו בתוכנית "The TED Hour", המבוססת על הרצאות מבמת הכנס המפורסם.
"שלוש השנים האחרונות איפשרו לי לשוחח עם מגוון רחב מאוד של אנשים, מכל מיני תחומים", הוא מספר. "זו תוכנית שחולשת לא רק על חדשות, אלא גם על בידור ותרבות פופולרית, והיא היתה ערוכה בצורה כזו שבה אפשר היה לשמוע בתחילת השידור ראיון עם אל גור או עם איזה מומחה לכלכלה, ובסוף התוכנית את ריקי מרטין - שזו דוגמה לתוכנית שבאמת היתה. וזה מה שאהבתי בעבודה הזאת, כי יכולתי לדבר אפילו עם אנשים כמו טיילור סוויפט".
טיילור סוויפט היא דוגמה לראיון שהפך לאייטם רכילותי: לך היא אמרה שהיא נאבקת עם ספקות פנימיים.
"היא רק בת 22, והיא היתה מאוד מאוזנת וחכמה. אני חושב שאפילו אנשים שלא מבינים כל כך במוזיקה יכלו לשמוע אותה בראיון ולהגיד לעצמם 'וואו, איזו בחורה מרשימה'. אלה הדברים שאני שואף להגיע אליהם. עם אמינם למשל, דיברתי על סכימת החריזה שלו, מפני שכל כך קל לזלזל בראפר שכותב על נשים והומופוביה, אבל הוא בן אדם הרבה יותר מורכב. אז אני מנסה לגשת לראיונות האלה עם המחשבה להוציא את זה".
מה חשוב לך יותר, לדבר ברצינות עם המרואיין או לחפש את הסקופ שידברו עליו?
"הרבה עיתונאים רוצים שהסיפורים והראיונות שהם עושים יהיו מספיק מעניינים כדי שאנשים אחרים יתייחסו אליהם, אבל זו אף פעם לא המטרה העיקרית שלי. אני לא אביא את טיילור סוויפט לתוכנית ואדבר איתה על הפרידה מג'ייק ג'ילנהול או ג'ון מאייר. קודם כל, מפני שהיא לא תיתן לי תשובה מעניינת, ומעבר לזה, זה ממש לא ענייני. אני חושב שהראיון הזה בכל זאת היה מעניין, כי אני תמיד מחפש את הצד האנושי במרואיינים שלי".
רז (38) נשוי ומתגורר בוושינגטון. הוא נולד בלוס אנג'לס לאמא מדריכת יוגה ופילאטיס, ואב בעל עסק לתכשיטים. שניהם מהגרים ישראלים שהגיעו לעיר המלאכים באמצע שנות השבעים. במבט לאחור, גיא מספר שתחום העיתונות בער בו מאז ימי בית הספר: "כשהגעתי לקולג', הדבר הראשון שעשיתי, אפילו לפני שהגעתי לחדר שלי, היה להיכנס למערכת העיתון ולהצטרף אליה ככתב", הוא צוחק. "זה תמיד היה הכיוון שלי. למדתי היסטוריה וסיימתי את הלימודים, אבל בראש תמיד ידעתי שאעסוק בעיתונות באופן מקצועי".
בגיל 22 רז הצטרף ל-NPR, תחנת הרדיו הלאומית, או אם תרצו - המקבילה של רשת ב' שלנו. בתחילה עבד רז כעוזר אישי של שדר הרדיו הותיק דניאל שור, שהלך לעולמו ב-2010. שלוש שנים אחר כך הוא החל להישלח מסביב לעולם ככתב חוץ, תחילה בגרמניה ואחר כך בלונדון, ובהמשך לאזורי מלחמה בקוסובו, עיראק ואפגניסטן.
"תמיד יש דברים שאתה פוחד מהם - פצצה בלתי צפויה, או שיחטפו אותך. זו תמיד אופציה במקומות האלה", הוא מספר. "אני חושב שזה חלק מהסיכון בעבודה מהסוג הזה. אני לא עושה את זה יותר מפני שעכשיו יש לי משפחה, אבל כשעשיתי את זה, היה מדהים ללכת למקומות האלה, לפגוש אנשים ולשמוע את הסיפורים שלהם. במבט לאחור, ברור שהיו דברים מפחידים. פעם ביליתי חמישה שבועות עם פלוגה אמריקנית בעיראק. הם יצאו לפטרל כל לילה והייתי עד לקרבות מאוד אינטנסיביים. אתה יושב שם ברכב המוגן ומקווה שלא תתפוצץ".
אשתך בטח השתגעה מדאגה.
"היא היתה מבועתת. היא התגוררה אז בלונדון וצפתה ב-CNN. פתאום היא רואה בשידור חי קרב יריות והיא שומעת את הקול שלי ברקע. למרות שהיא ידעה שאני בחיים, היא עדיין היתה מפוחדת. אני לא קאובוי, אף פעם לא הייתי. יש עיתונאים שכן, שמכורים לסיקור מלחמה ולסיכונים. אני לא בן אדם כזה. אמנם הייתי במקומות מאוד מסוכנים, אבל הגיע הרגע הזה שהרגשתי שזה הולך רחוק מדי".
בשנת 2004, רז עזב לשנתיים את העבודה ברשת הרדיו הפופולרית לטובת מגורים בישראל, ושימש ככתב CNN בארץ. מרבית עבודתו היתה לסקר את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. "יש לי אהבה והערצה גם לתרבות הישראלית וגם לתרבות הפלסטינית", הוא אומר. "ביליתי כל כך הרבה זמן עם פלסטינים ועם ישראלים, ומבחינתי האירוניה היא שזה מדהים עד כמה התרבויות האלו קרובות אחת לשניה. אתה כישראלי בטח לא תבין את זה, אבל רוב העיתונאים שמגיעים לסקר את הקונפליקט מארצות הברית, לא ממש יכולים להבדיל מי ישראלי ומי פלסטיני".
עם איזו מסקנה יצאת מהשנתיים שלך ככתב בישראל?
"אני מאמין, וזוהי אמונתי האישית, שהגורל של ישראל והגורל של הפלסטינים לנצח יהיו קשורים זה בזה. זה לא עימות שבו צד אחד ינצח וצד אחר יפסיד. אני חושב שאו ששני הצדדים ינצחו, או ששניהם יפסידו. אולי זה נאיבי, אבל כך אני מרגיש".
התייחסת הרבה לישראל במסגרת הצד הפוליטי בתוכניות שלך. אתה מרגיש אובייקטיבי?
"כל אחד מאיתנו הוא תוצר של הניסיונות שלו, הרקע שלו, השבט האתני שלו, המעגל הדתי. אני נולדתי וגדלתי בארצות הברית, ויש פה מליוני אנשים שהם תוצר של אנשים שהיגרו ממקומות אחרים. זו המורכבות המדהימה של אמריקה. יש לי
הרבה חברים שיש להם רקע זהה לשלי, רק שההורים שלהם מאיראן, או לבנון, או מצרים. אני חושב שכל אחד מאיתנו חווה את ההוויה של להיות ילדים של מהגרים. זה לא שאנחנו דוחים את מי שאנחנו, אבל מצד שני זה לא מגדיר אותי באופן כללי.
"אני עיתונאי, ואנשים תלויים במה שאני אומר ומה שאני מדווח. אני רוצה לשמר את האמון והמהימנות שלי. זה לא תמיד קל - ובעיקר תלוי במה שאתה מסקר - אבל זה העיקרון שמנחה אותי".
יש מישהו שאתה רוצה לראיין ועוד לא יצא לך?
"תמיד רציתי לראיין את קייטי פרי. אני חושב שהיא מאוד מוכשרת ומעניינת. הייתי רוצה לראיין גם את הנשיא ברק אובמה, אבל רק אחרי שהוא יסיים את הכהונה שלו. הייתי רוצה שהוא באמת יוכל לשבת איתי בנחת ולהגיד את מה שעל לבו. אני חושב שזה יהיה מאוד מעניין".
