"למה לנתק את נהריה מהמדינה דווקא בפסח?"

שלום לך, כבוד שר התחבורה. אני פונה אליך כמבוגר האחראי על רכבת ישראל, ותחילה - שאלה אישית, אם אפשר: איך היית מרגיש אילו נשלל ממך אמצעי התחבורה המרכזי שלך, שמחבר אותך לעורקי החיים של מדינת ישראל, שמשנע אותך ממקום למקום בבטיחות יחסית ובמהירות יחסית, למשך שישה שבועות שלמים?

טוב, השאלה תיאורטית לגמרי כי יש לך רכב שרד, ואם חלילה יתקלקל, מייד יהיה יסדרו לך אחד חילופי, נכון? אני לא יודעת אם אתה זוכר דברים כאלה, אבל לא לכל אזרחי ישראל יש מכוניות שרד או מכוניות בכלל. יש בינינו כאלה שתלויים בתחבורה הציבורית.

ואני לא יודעת אם אתה זוכר גם שיש דבר כזה, פריפריה, ובה חיים אנשים שמצד אחד יש להם פחות מכוניות מאשר לאלה שבמרכז, ומצד שני הם נורא זקוקים לתנועה שוטפת על עורק החיים, כי - אולי סיפרו לך את זה פעם - יש דברים שאי אפשר לעשות בפריפריה, לפחות זו שלנו, בתחנה האחרונה של הרכבת: נגיד, לקבל טיפולים כימותרפיים. או לשכב בתוך מיכל של MRI. או להגיע לאוניברסיטה. או לראות את ההצגה החדשה של הקאמרי, ממש כשמתחילים להציג ולא כשהם מגיעים אלינו, עם תפאורה עייפה וחבוטה, לקראת הסוף.

בארבע השנים האחרונות הרכבת שאתה מופקד עליה עסוקה נורא באזור שלנו. ראשית, סגרו את הכניסה הדרומית לנהריה - אחת מתוך שתיים - ובנו דבר מדהים שכזה שמפריד בין הפסים לבין בני האדם. פקקי אימים בכניסה וביציאה מן העיר, אלפי תושבים שנאלצו לנסוע סחור-סחור בשבילים מאובקים רק כדי להגיע הביתה באיחור, מטרד מתמשך לשכונה שלמה, אבל ברוך השם, המטרד חלף.

אכן, היה איזה ויכוח בין ראש העיר לבין הנהלת הרכבת באשר לשאלה, אם ראוי כבר לפתוח את המעקף החדש או לא, וזה התפתח לסוג של קרב תרנגולים שהרכבת ניצחה בו, אבל אזרח מן השורה יכול היה לשער שזהו, די.

אז זהו, שלא. עכשיו מניחים פסים להכפלת המסילה עד לנהריה, שזה נחמד מאד כי כרגע, כמו ברכבת החשמלית החמודה של בני, רק קטר אחד וקרונות יכולים לנוע כל פעם. ההכפלה בהחלט נחוצה כדי להגדיל את מספר הנוסעים הפוטנציאלי. בלעדיה, בין רכבת לרכבת, אנשים נאלצים להיגרר באוטובוס אינסופי, כמעט שעה, לעכו או לפאתי חיפה, ושם הם עולים על אוטובוס נוסף לתחנה המרכזית בתל אביב. זמן נסיעה באוטובוס: שלוש שעות וחצי. ברכבת: שעה ועשרים באקספרס.

אז נכון, כולנו כאן בתחנה האחרונה בנהריה רוצים בהכפלת הפסים, אבל - כבוד השר, זה אבל גדול אז תשים לב - למה דווקא עכשיו? קצת לפני פסח, בעונה הכי בוערת של הנסיעות ברכבת, כשאלפים-אלפים של חיילים חוזרים צפונה ויוצאים מן הצפון, כשהמוני בית ישראל מטיילים על טפם השמח והמצווח לאורך הקרונות, כשבעלי צימרים בצפון ממתינים לאנשים שיגיעו להתארח - דווקא עכשיו, בין 12 במרץ ו-27 באפריל, נזכרתם להניח את הפסים?

והאם - תסלח לי שאני חופרת ומטילה ספק גם יחד - הייתה רכבת ישראל מעזה לעשות ככה בתחנות קצת יותר מרכזיות מזו שלנו, אחרונה ובודדה בצפון? האם היו סוגרים את סבידור או השלום בתל אביב רבתי לחודש וחצי כדי להניח ארבע קילומטרים של פסים? לא יעלה על הדעת, נכון? אז למה אצלנו מותר?

ביקשתי לברר עם הרכבת למה זה מגיע לנו. הדוברת האדיבה והנמרצת אמרה לי אמנם שהועמדו שאטלים לרשות הנוסעים ללא תשלום. ואז רציתי מאד להזמין אותה לנסוע בשאטל מעכו לנהריה, או בחזרה, 45 דקות לכל כיוון, בלי לקלל.

שתקתי, כי לא נעים להתלונן על כל דבר, אבל הייתי צריכה לשאול כמו ששואלים נהריינים שעוברים ליד תחנת הרכבת מדי יום אחרי הצהריים ומשתאים למראה הדממה, למה דווקא עכשיו? איפה העבודות? איפה הפסים? למה לא מזרזים, למה לא במשמרות כדי להפחית קצת את המטרד והנזק ואי הנוחות והעלבון?

הדוברת ירתה צרורות: דווקא עכשיו כי ככה זה לפי התקדמות קצב העבודות וצריך לעמוד בלוח זמנים, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותה מי קובע לוח זמנים בלי התחשבות כלשהי בבני אדם, המשיכה להטיח שדווקא ביקשו אישור לעבודות בשעות אחר הצהריים והערב, אבל העיריה לא נתנה. והאשם הוא בראש העיר, ובכלל - "יש נתק בין רכבת ישראל לראש העיר".

נו, כבוד השר, תאר לעצמך מה הדבר הבא שקורה? בלשכת ראש העיר אומרים, "שקר וכזב! ברכבת ישראל לא ביקשו אישור כזה!", ואפילו מציעים בגיחוך אירוני משהו שאם ביקשו, שיראו שביקשו - כי הם לא יכולים להראות דבר כזה.

אז חזרתי לדוברת, כי באמת נראה שאולי יש כאן משהו מוזר. אולי, אפשר לאחות את אותו "נתק בין הרכבת לראש העיר", ולמנוע את הסבל המתוכנן.

אבל אז התגבר קצב הצרורות, עד כדי כך שביקשתי תגובה בכתב, כי אפילו מכשיר ההקלטה שלי כבר העלה עשן. אגב, אולי תופתע לקרוא, אבל מתוך המסמך שקיבלתי לא למדתי שהתבקש אישור כזה כעת.

פעם, בסיבוב קודם של הכפלת פסים, אחד מאינספור הסיבובים שסגרו לנו את הרכבת לתקופות שונות ותמוהות במשך ארבע שנים, אכן נתבקש אישור כזה ולא נתקבל. מישהו ברכבת אמר כנראה לעצמו משהו כמו "ביקשנו פעם, לא קיבלנו, למה להתאמץ שוב? אז יהיה להם פסח בלי רכבת. שיסתדרו".

ובכן, אנחנו לא כל כך מסתדרים, ובפסח נסתדר אפילו פחות טוב. כך שאני פונה אליך כמבוגר האחראי על הרכבת, ובמידה מסוימת על משחקי הגן-ילדים האלה בינה ובין העירייה: תעשה משהו. בבקשה. אתה הרי יכול. ולנו הרי מגיע.

או שאולי לא?