ג'וני מאר באלבום סולו: לו רק היתה לו כריזמה

ג'וני מאר הוא אגדה. ג'וני מאר הוא אחד הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים. ג'וני מאר הוא דוגמא קלאסית להייפ מוגזם של עיתונות הרוק הבריטית. ג'וני מאר הוא כל אלה, ועוד הרבה יותר.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• פרא אציל ושמו שמוליק קראוס
• הנכונים והכריזמטיים: גי'רפות ואסתר רדא
• אבא מבוגר ובן מתבגר הלכו להופעה של איזי
  

ולג'וני מאר יש אלבום סולו ראשון, 26 שנה אחרי הפירוק של הסמית'ס - הלהקה שצילה רדף אותו כל חייו. מה הוא לא עשה מאז, כדי לברוח מהצליל שהיה כל כך מזוהה אתו . פופ מסונתז ב"אלקטרוניק". רוק לפנים עם "דה דה". מוזיקה למבוגרים שעובדים בהייטק עם "קראודד האוס". פולק עם ברט יאנש. אינדי שהצליח באורח לא צפוי עם "מודסט מאוס". ועוד ועוד. תמיד בסטייל. תמיד דומיננטי. אבל ממש לא תמיד בכישרון, כמו זה שאותו הפגין בתקופה הקצרה - אבל הכל כך עבה - של הסמית'ס.

 על רקע עטיפת האלבום החדש: ג'וני מאר שר "The Crack Up"

עכשיו הוא מוציא, כאמור, אלבום סולו ראשון, The Messenger, וסוף סוף לא מתבייש לשוב אל הגיטרות הצעקניות והמלודיות הכובשות של הימים ההם. יש כאן כמה שירים נפלאים באמת, כמו The Crack Up, שיר הנושא הנהדר או השיר הפותח The Right Thing Right, קלסיקת פאואר-פופ מיידית שתגרום לכל חובב סמית'ס לתנועות בלתי נשלטות של הטחת הראש למטה ולמעלה.

מה עוד שמפוזרים פה, בשפע ובנדיבות, ריפים של הגיטרה הנפלאה הזו, שאין לטעות בה. ובכל זאת, משהו בסיסי חסר. אני כמעט חושש לכתוב את זה, אבל מדובר בכריזמה. מאר הוא לא הסולן האולטימטיבי. לא פלא שהוא מוציא אלבום סולו ראשון רק בגיל 50. וקשה שלא לדמיין חלק ניכר מהשירים כאן, בביצוע של מישהו אחר. ואתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון.

השיר הפותח: "The Right Thing Right", קלאסיקת פאוור פופ

בואו נרחיב לרגע בנקודה הזו. החיבור בין ג'וני מאר ומוריסי היה מהניסים החד פעמיים האלה, שקורים רק פעם בחיים. זה הספיק ל-4 שנים קסומות, ששינו להרבה מאד אנשים בעולם את הקיום. ממש ככה. אבל מאז חלפו 26 שנה. 26 שנה, שבמהלכן גם מוריסי וגם מאר לא הצליחו אפילו לגרד את הגדולה של אותן שנים מעטות במנצ'סטר. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בטרגדיה. בשבילנו, והרבה יותר מזה - עבורם.

הם לא המציאו את זה, אגב. יש לא מעט יוצרים גדולים, שזרקו לפח את החיבור הקסום ויוצא הדופן בינם לבין אחרים, רק בגלל אגו. בעיניי זה פשוט עצוב. מאר סיפר, בראיון שנערך איתו ב"גרדיאן" הבריטי לאחרונה, שכאשר העביר את הקטלוג של הסמית'ס לפורמט דיגיטלי, לפני כשנתיים, הוא כתב לכל חברי הלהקה בדואר האלקטרוני ששמע את האהבה במוזיקה, אבל לא קיבל מאף אחד מהם תגובה. איך שלא תהפכו את זה, מדובר בסיפור פאטתי.

 שיר הנושא של האלבום: The Massenger

וזה מוליך אותי לעניין נוסף. הסמית'ס היו להקה גדולה, ששינתה לנצח את פני האינדי. על כך אין עוררין. אבל כשאתה בוחן קריירה בת 30 שנה, כמו זו של ג'וני מאר, ומשווה אותה לזו של הרוקרים גדולים באמת - ניל יאנג, הרולינג סטונס, פול וולר (אם רוצים להשוות לאיקון אינדי אנגלי אחר), המסקנה היא

 שלא מדובר בכלל באותה ליגה - מבחינת יציבות, התמדה ולטעמי - גם כישרון.

כל זה לא מפריע לעיתונות הרוק הבריטית לקדם את פניו של מאר כגיבור המושיע ששב הביתה, ולהרעיף עליו סופרלטיבים שפשוט לא מתיישבים עם האלבום היפה - אבל הרחוק מלהיות מדהים - ששמעתי כרגע. מצד שני, אם מגזין NME בחר בג'וני מאר כ"גיטריסט האולטימטיבי", לפני שמות כמו ג'ימי הנדריקס או ג'ימי פייג', קשה להבין למה אני אפילו מתפלא. וכאן, אין לי אלא לסיים במילות הפזמון של השיר "ג'וני מאר", מבית טיפקס: "ג'וני מאר, ג'וני מאר, ג'וני מאר נמאס נמאס לי".