לאמי היו סיבות טובות לסלוד ממוסד הנישואין

לזכותי יאמר ששאלתי גם קודם ויותר מפעם אחת, ובכל זאת אף פעם לא הצלחתי באמת לחלץ מאימי תשובה ברורה. לא, היא מעולם לא שללה באופן מוחלט את האפשרות של זוגיות ונישואים, אך באותה מידה קשה לומר שעודדה אותי להקים תא משפחתי שכזה בעצמי. "אולי תביא ילד אחד, אבל רק אם תמצא אישה שממש מתאימה לך", ענתה פעם אחת. במקרה אחר התחמקה באלגנטיות ואמרה: "טוב, אתה בכל מקרה אחד שאוהב מאוד להיות לבד".

לא משנה מה היתה התשובה שנתנה אימי, בסוף היא תמיד הוסיפה עוד מילת אזהרה אחרונה, משהו בסגנון "רק תקפיד לבחור במישהי שלא תעשה לך את המוות כשתתגרשו". ולפעמים משהו דומה יותר ל"אל תבטח באף אחת בענייני כספים, ועל הרכוש שלך תשמור מכל משמר". ואני עניתי משועשע: "אימא באמת, את יודעת שהבן שלך עיתונאי אז על איזה רכוש בדיוק מדובר?"

בזתי, צחקתי ונותרתי לבד

בשנים הראשונות של חיי הבוגרים לא הוטרדתי במיוחד מהמסרים שקיבלתי בבית אימא. אף שלא הגעתי להישגים גדולים בתחום הזוגי, ומערכות היחסים שלי נגדעו לרוב לאחר שבועות בודדים, הרגשתי תמיד שהפרידות הגיעו מתוך בחירה מודעת שלי, אולי אפילו מתוך אידיאולוגיה. הרי במשך זמן רב בזתי במופגן לאותם האנשים שלא מסוגלים לחיות לבד, שחייבים להיות בקשר זוגי כדי להרגיש מסופקים ושלמים.

לא פעם צחקתי שרוב בני האדם מוטרדים יותר מכניסה לתוכנית סלולרית עם התחייבות ל- 36 חודשים, מאשר מחתימה על התחייבות לכל החיים לפני כבוד הרב ו-400 ממכריהם הקרובים. ובאמת שלא הבנתי מה כל כך מלהיב בשני אנשים שנרקבים אחד ליד השני עד למוות. אבל עם הגיל ואולי גם בגלל שנשארתי פחות או יותר הרווק היחיד מבין חברי, גמלה בי ההחלטה לתת לזוגיות ולאהבה צ'אנס, והפעם באמת.

יכול להיות שכולם אשכרה עלו על משהו, שהעם איננו טיפש ושמיליארד זוגות נשואים לא טועים. עם להיות כנים, זה לא שהחיים לבד הם כה מאושרים ומענגים והרי זה רק הגיוני לבדוק מה יכול להציע לי עולם הזוגיות. מי יודע, אולי אימי בכלל טעתה.

בתור התחלה הצבתי מטרות צנועות יחסית: לנהל מערכת יחסים שתימשך לפחות שישה חודשים, אולי אפילו לעבור לגור עם בת זוג לתקופה. לחזור ולחיות לבד תמיד אפשר, אז לא יקרה כלום עם במשך שנה אנסה משהו שונה, כמה נורא זה כבר יכול להיות? בכל הנוגע לנישואים והבאת ילדים לעולם אמנם לא קיבלתי החלטה חד-משמעת ברורה, אך גם לא דחיתי את האפשרויות האלו על הסף. נחליט לאורך הדרך ותוך כדי תנועה, הסכמתי עם עצמי, זה כנראה יהיה הכי חכם.

מלוא האשמה

לפחות שלוש שנים חלפו מאז שבחרתי לשנות כיוון, ובצער רב עלי לומר ששום דבר מהותי לא השתנה. אני יוצא ללא מעט דייטים ופוגש (טפו-טפו) מספיק בחורות, אבל בהמשך משהו מאוד בסיסי נתקע. אחרי חודשיים או גג שלושה חודשיים, לעיתים ביוזמתה ולרוב ביוזמתי, אני מוצא את עצמי שוב בעולם הרווקות. וחבל שכך, כי בזמן האחרון מרגיש שומם מסביב אפילו למישהו כמוני, שאוהב מאוד להיות לבד.

זה לא שיש לי דרישות לא הגיוניות מבת הזוג ומזוגיות. דווקא נראה לי שאני פחות או יותר ריאלי והגיוני. אני לא מחפש משהו יוצא דופן, לא את הבחורה הכי יפה וחכמה ולא לראות כוכבים. אז איך זה שאצלי שום דבר לא נדבק, בעוד כולם מסביב 'מתמגנטים' אחד על השני באופן כמעט אוטומטי, כמעט בלי מאמץ?

אפילו שזה מתבקש, אין לי כוונה להטיל את מלוא האשמה על המסרים ששמעתי בבית. אלוהים יודע שלמצבי הרוח ההפכפכים שלי, לחוסר הסבלנות, לנטייה תמיד לחפש יותר ולצורך האובססיבי כמעט בפרטיות ומרחב, יש בוודאי יד ורגל בכישלון מערכות היחסים.

אף שאין להתעלם מהעובדה שגם בעלי טמפרמנט בעייתי בהרבה משלי מסתדרים לא רע בזוגיות. חוץ מזה, מה כבר ביקשתי, קשר של חצי שנה?

לא, אין לי כוונה להאשים את המסרים מהבית, כי לאימי היו באמת סיבות טובות לשנוא נישואים וזוגיות. ובכל זאת, לאחרונה קשה לי להימלט מהמחשבה שהדברים ששמעתי אז החתימו אותי לנצח, ושגם אם אשתדל, לא אצליח להשתחרר מאי-האמון הבסיסי שהוטמע בי ביחס לקשר זוגי. להירקב עם מישהי, אני מבין פתאום, יהיה לא קל.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק