מסתור, חברות והנצחה. השואה של משפחת מרקס
במהלך מלחמת העולם השנייה הסתתרה משפחת מרקס בכפר מזייר בצרפת והפכה לחלק מרכזי מההווי במקום. 70 שנה אחרי קיבלה הבת, שהיום נקראת רות אילן-פורת וגרה בבית השיטה, את ההודעה המרגשת: כאות הוקרה ייקרא היום פארק בכפר על שם משפחתך. סיפורה של משפחה בלב הכיבוש הנאצי
בת המשפחה האחרונה שנותרה בחיים מבין אלה שהסתתרו שם באותן שנים היא רות אילן-פורת, כיום תושבת קיבוץ בית השיטה, שתחגוג בקרוב יום הולדת 89. היום יהיה יום מיוחד עבורה: תושבי מזייר יקראו פארק על שם משפחת מרקס, שחרף העובדה שהייתה נרדפת וחיה תחת סכנה מתמדת של גירוש מזרחה, תרמה רבות לכפר מבחינה תרבותית, כלכלית וחברתית, ואף הייתה אחראית להצלת חיים.
רות אילן-פורת נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב-1924. אביה שמעון היה יהודי-גרמני ואמה זלמה הייתה יהודייה-צרפתייה מהעיר לימוז', ולפיכך נדדה המשפחה בין שתי המדינות. אחיה של האם שירתו בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה, וגויסו גם בתחילת מלחמת העולם השנייה. כיהודים, אחרי הכיבוש הגרמני נאלצו בני המשפחה להתייצב מדי יום בתחנת המשטרה בלימוז'. מפקד המשטרה בעיר, שהכיר והעריך את המשפחה וידע מה מהות הסכנה המרחפת מעל ראשה, הציע להם לעבור להסתתר בכפר מזייר הסמוך, שם הפיקוח היה רופף וכאמור יהודים ניצלו אותו כדי להסתתר בביטחון יחסי. ההורים שמעון וזלמה, והילדים רות (שנקראה אז עדיין אליס) ויוסף (קורט) ארזו את מיטלטליהם והחלו לנדוד.
החיים בכפר
המעבר לכפר לא היה פשוט עבור בני משפחת מרקס. כמי שהיו רגילים לחיים עירוניים, אמידים ובורגניים, עתה היה עליהם להתרגל לחיים הכפריים. "הדבר המשמעותי הראשון מבחינתנו היה החלפת הלבוש לבגדים כפריים", נזכרת רות. "בעיקר אני זוכרת את קבקבי העץ של המקומיים".
אביה שכר עבור המשפחה קומה באחד הבתים בכפר ורכש שק של שעועית לבנה, שהייתה המאכל המרכזי שלהם בתקופה הזאת. במקביל לימדו אותם אנשי הכפר לגדל ירקות, והחקלאות הפכה למקצוע של יוסף. בני משפחת מרקס סייעו לשכניהם החדשים בכפר בטיפול בחשבונותיהם ובלימוד חשבון, קריאה וכתיבה, ואלה מצדם השיבו להם בחלב וגבינות - ובהגנה מפני הגרמנים.
"הם החזירו לנו טובה תחת טובה", נזכרת רות. "הם היו מאוד נחמדים אלינו, גם המבוגרים וגם בני הנוער. דאגו שתהיה לנו אפשרות לחיות. מזייר היה למעשה מקום די נידח ודי פרימיטיבי. בני הנוער שם לא ידעו הרבה דברים שאנחנו ידענו - לשחות, לרקוד או אפילו לשיר ביחד. הכנסנו לשם חיים".
קורט הפך למעשה למדריך הנוער של הכפר. הוא היה צעיר ג'ינג'י וסוער שאת הזמן הפנוי המועט ניצל כדי לארגן טיולים ואירועי ריקודים ושירים. רות: "אני ידעתי לנגן בפסנתר, קורט ניגן באקורדיון, ודאגנו שיהיה להם שמח. הם למדו לרקוד, ולא שכחו לנו את זה".
רות עצמה זכתה להערצה בכפר אחרי שהצילה את חייו של אחד הנערים המקומיים: הוא החל לטבוע באגם ורגליו הסתבכו בשורשי הצמחייה. חרף הפניקה שאליה נקלע, והאינסטינקט שגרם לו ללפות את צווארה, רות הצליחה למשות אותו מהמים. מעט אחר כך סייע האירוע הזה להציל את חייהם של בני משפחת מרקס: הם נתפסו בעקבות הלשנה ונשלחו למחנה מעבר לפני גירוש למחנה ריכוז, אבל אביו של הנער שניצל מטביעה, שהיה בעל תפקיד במשטר וישי (הממשלה המקומית ששיתפה פעולה עם הכיבוש הנאצי), הצליח לשחרר את המשפחה ולהחזירה לכפר.
זיכרון נוסף של רות מאותו אגם היה לקראת נישואיה של אחת מחברותיה בנות הכפר, ששמה היה אן-מארי: "לא היה לי כסף כדי לקנות לה מתנה, אז לקראת הטקס קטפתי עבורה נופרים מהאגם כדי לקשט את הכנסייה. אנשים מאוד התרגשו כי הם לא ראו עוד דבר כזה". את התודה האמיתית על הנופרים תקבל רות 70 שנה מאוחר יותר.
המודעה בעיתון: המעגל נסגר
הכפר מזייר אמנם לא עמד בראש סדר העדיפויות של הגרמנים בצרפת, אבל פעם בכמה זמן עבר במקום איש גסטאפו על אופנוע. כשנתפס מישהו מבין 30-20 המשפחות היהודיות שהסתתרו במקום, הוא היה מועבר מיד למחנות. זה גם היה גורלם של קורט ושמעון. הבן הגיע בסופו של דבר למחנה ההשמדה מיידנק ושם נספה. האב הצליח לשרוד ושב לצרפת בתום המלחמה. זמן קצר לאחר מכן נפלה האם זלמה למשכב ונפטרה שבורת לב.
"70 שנה אני כבר בוכה על קורט", אומרת רות השבוע. "הוא היה בן 21 כשהוא נרצח. לי יש בנות, נכדים ונינים, ואילו לזכרו נשמרות שלוש אבנים בבתים שבהם הוא גר".
בתום המלחמה עזבו רות ואביה את הכפר. שמעון נישא בשנית ורות הכירה חייל יהודי-אמריקני בעל השם המחייב יצחק בן צבי. הם נפגשו באירופה ושוב בישראל, ואז נישאו. רות עוד חזרה מאז כמה פעמים לצרפת כדי לחפש אחרי קרובי משפחה או חברים שניצלו במלחמה. במהלך השנים מאז כתבה כ-20 ספרים, הפכה ציירת ידועה וגם התחתנה עוד פעמיים.
אבל המעגל נסגר רק לפני כשנה וחצי. רות קראה עיתון בצרפתית ולתדהמתה גילתה מודעה שלפיה מישהו מחפש אותה בשם נעוריה, אליס מרקס. "בהתחלה היא נבהלה", מספרת בתה אורנה ויינברג, שכיום מתגוררת במטולה. "אחר כך היא חשבה שאולי מצאו משהו שהיה שייך לאביה, והתקשרה".
מי שעמדו מאחורי המודעה היו בני משפחתה של אן-מארי, אותה נערה שלחתונתה קטפה רות את הנופרים. התברר שהיא הלכה לעולמה, ובצוואתה ביקשה שמשפחתה תאתר את רות. בעקבות הפנייה חודש הקשר בין רות לבין ראשי הכפר מזייר. אורנה מספרת: "אחרי כמה שיחות, הם ביקשו לקבוע שלט עם דברי זיכרון והוקרה למשפחת מרקס על הבניין שבו היא התגוררה, אבל אימא שלי אמרה שהיא לא אוהבת בניינים אלא טבע. אז שאלו את אימא איך היא רוצה שינציחו את התקופה שבה חיה המשפחה שלה בכפר, והוחלט שהאירוע יונצח בפארק שנמצא בחזית הבית ונמתח עד לנחל".
לפנייה לכתב/ת 
