התעללות בילדים: הורים בעלי שליטה עצמית נמוכה

לאחרונה אנחנו נחשפים לעוד ועוד מידע מצמרר על ילדים המוכים על ידי הוריהם. שוב ושוב אנו רואים תמונות מעיקות בהן מובלים הורים כשפניהם מוסתרים למעצר, ולאחרונה אף נחשפנו לחשדות כנגד שופט, אשר לכאורה נהג במשך שנים להכות את ילדיו. אין הורה, ובעצם אדם, שלא יזדעזע מגלויי האלימות והאכזריות של אותם הורים כלפי מי שאמור להיות "היקר להם מכל" - פעוטות חסרי אונים.

מה קורה כאן? מדוע לפתע יש תחושה של "גל" שתקף אותנו פתאום? האם מדובר במגיפה חדשה? התשובות, למרבה הצער, הן שתופעת ההתעללות בילדים אינה חדשה. מקורות שונים מדווחים על מספרים שונים. בשנת 2004, למשל, נפתחו 2,763 תיקים בגין עבירות נגד ילדים בתוך המשפחה. למעשה ידוע שרק חלק קטן מהילדים מגיעים לטיפול בשל מקרי התעללות וניצול מיני בחוג המשפחה.

יש גורסים שהמקרים הידועים, שרק חלקם הקטן מגיע לתקשורת, מהווים רק את קצה הקרחון ומספר המקרים הבלתי מדווחים גבוה בהרבה מאלו שמתגלים. מטבע הדברים, משפחות שבהן מתרחשת אלימות נגד ילדים נוטות להסתיר את המידע. גם "חובת הדיווח", אותו חוק המחייב בני משפחה, שכנים, אנשי חינוך רופאים ובעלי מקצועות בתחום הרווחה להודיע לרשויות החוק על מקרי התעללות בילדים, אינו נאכף במלואו. ייתכן שמה שקרה לאחרונה הוא שהבלטת הנושא בתקשורת עוררה את המודעות ויש מעט יותר דיווחים על מקרי ההתעללות.

קשה להיכנס להסבר מעמיק של התופעה, אבל חשוב לא להסתפק בהסבר של פתולוגיה ולא לפתור את הנושא בטענה שמי שמבצע דברים שכאלה בילדיו חזקה עליו שהוא חולה בנפשו. קרוב לוודאי שהסבר זה נכון במקרים הקיצוניים, אבל מרבית המקרים מבוצעים בידי הורים "נורמלים" שיתכן ויש להם קשיים, בעיות, מצוקות ובעיקר - הם בעלי שליטה עצמית נמוכה. מרבית ההורים אינם מתכוונים לפגוע בילדיהם אלא רק "לחנכם" ולתקן את התנהגותם. לעתים הם מפרשים פירוש שגוי לחלוטין את "חוסך שבטו - שונא בנו".

הפירוש המקובל כיום הוא שאין מדובר במכות מוחשיות, אלא ב"הצבת גבולות" והקניית הרגלים. מכות אינן הדרך לחנך. חשוב להזכיר שיש פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון האוסרת על הכאת ילדים.

למעשה, אם הורה מרגיש שעליו להכות את ילדיו כדי לחנכם, סימן שעליו להיעזר בגורם מקצועי. בסופו של דבר מרבית ההורים מסתדרים לא רע למרות ש"צער גידול ילדים" עשוי להכביד לפעמים. רוב ההורים מגיבים בצורה שקולה ועניינית, לפחות במרבית המקרים.

הגישה המקובלת כיום היא להציע טיפול מונע, כלומר, לא לחכות למצבים של בעיה קיצונית, אלא לנסות ולמנוע תקלות בגידול הילדים על ידי קבלת מידע מתאים. לטובת ההורים ה"נורמלים" אני מצרף פה כמה ראשי פרקים בתגובה להחלטת בית המשפט העליון. הדברים מובאים בעיקר כחומר למחשבה ולבירור בחוג המשפחה.

1. חשוב לתת לילד תחושת ערך ולקבל אותו כמו שהוא. איני אוהבו מפני שהוא טוב, אלא מפני שהוא ילדי הקט (רבינדראנת טגור).

2. כשאני כהורה מראה, שאכפת לי ממך ילדי אני מגדיל הסיכוי שיהיה לך איכפת ממני. "איכפתיה" ואמפטיה מועילות כפליים.

3. דוגמה אישית עדיפה על כללי הליכות ונימוסים. יעיל יותר להיות חרוץ מאשר להטיף לילדך בשבח החריצות.

4. הֱיֶה חכם, ולא תצטרך להיות פיקח (על צדק בכלל לא מדברים).

5. מה באמת אני רוצה ממנו? מטרות גלויות ומטרות סמויות. חשוב להעביר לילדים מסרים ברורים.

6. תקיפוּת אינה תוקפנות. הורים רבים מתבלבלים. תקיפות – אסרטיביות מועילה, תוקפנות מזיקה.

7. הטון עושה את המוזיקה. תלוי איך אומרים את מה שאומרים.

8. "להחזיק קצר"; קַצֵר מרחק – ילדים הם לא טלוויזיה, אי אפשר לעבוד עליהם עם שלט-רחוק. אם ברצונכם לבקש מהם דבר מוטב שתתקרבו אליהם.

9. רצוי וכדאי לשמח את הילד, אבל לא בכל מחיר. חשוב לעשות זאת במידה.

10. ניהול משא ומתן – מוטב לקיים דיון שבו גם מקשיבים לצד השני במקום לנהל ויכוח, שבו כל צד מנסה להוכיח את צדקתו.

11. איומים מיותרים בדרך כלל. עייפות ומתח הם יועצים גרועים. דחה החלטות חשובות וניסיונות שכנוע לעתות ערנות ורוגע.

הכותב הוא דקאן ביה"ס לפסיכולוגיה, המרכז ללימודים אקדמיים