משדר קדם האירוויזיון: בעיות במחזור הקדם
הערוץ הראשון ניסה למתוח את הפקת הקדם אירוויזיון לכדי חמישה משדרים, שנחתמו בקול תרועה דקה עם זכיית מורן מזור. הופעות לא מרשימות של פליטי ריאליטי וקטעי קישור מביכים הם לא סיבה להתמיד בצפייה. קטלין רייטר עשתה בשכל שפרשה
לא, זה לא רק ספורט. למעשה, זה ההיפך הגמור: חמישה ערבים מפוהקים של הפקה חובבנית; שירים שכולם עד אחד מפלסטיק; אנשים שיצאו מן המיחזורית אליה נזרקים פליטי ריאליטי, ניערו מעליהם את האבק ונהיו פתאום זמרים. אפילו רותי עם המעטפה הגיעה.
עוד קדם אירוויזיון בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"דרישת קטלין חורגת מהגבול המותר למתמודד"
קטלין רייטר פורשת מהקדם אירוויזיון
בעקבות הפרישה: ניקי גולדשטיין במקום קטלין
אז מה היה לנו בגמר הקדם אירוויזיון? שאריות של "The Voice" בגלגול האירווזיון של הילדים, פתיתים מחוממים של האח הגדול בדמותה המפדחת של ליהיא גרינר, אוסף פליטי כוכב נולד - ושאלה מרכזית אחת: תזכה זאת שזכתה ב"The Voice" או זאת שזכתה ב"אייל גולן קורא לך"?
פרישתה של קטלין רייטר תשאיר את השאלה הזו תלויה לנצח בחללו של אולפן קטן ודל תפאורה, שאפילו מופעי התאורה שלו היו סוג ב' - יד שניה מאיזה מופע אור-קולי פרובינציאלי. היא בצדק פרשה, כי זה לא ספורט. עבור מי שצעדו בסך, הקדם היה סיכוי אחרון אולי להיחלץ ממלתעות המכבש שעובר על המיחזורית, וטוחן את הפליטים עד דק כדי לפנות מקום לאלה של העונה החדשה.
עבור קטלין רייטר - ילדונת עם קול גדול ושאיפות גדולות עוד יותר - מדובר היה בצוהר לקריירה בינלאומית. כמו כל האחרים, היא מימנה את המופע שלה על חשבונה, כי לרשות השידור היו רק שני מליון שקל כדי למתוח מסטיק אימתני על פני חמישה ערבים, אבל אף לא אגורה כדי לתמוך במבצעים ראויים. ואחרי כל זה, לגלות שהשיפוט רחוק מלהיות הוגן?
טוב עשו אמרגניה ומנהליה שאמרו לה לפרוש. רע מאד עשו אורנה דץ ורון שחר שהסתלבטו על חשבונה בגמר, וחשפו את פגיעותם לרינונים על טהרת השיפוט. מבחינתה, גם מורן מזור עשתה טוב כשנשארה. יש לה קול ענק, ושיר ממש בסדר. בעונה הבאה בטח יהיה רקע לוואלס ב"רוקדים עם כוכבים".
וחוץ מזה היה רע: מן העליצות הכל כך מאולצת של אורנה דץ, ועד הצורך הדחוף לנזוף במאפרת שלה; מן האנרגיות הקופצניות של ולדי בלייברג, ועד למופע טום ג'ונס מהגיהנום של רן סנדלר; מחוסר החן המתמשך של רון שחר, שעדיין זקוק להשתלת אישיות, ועד להוכחה שאפילו בפלסטיק יש טעם טוב ורע; בדמותם של מיטל דה רזון ושני זמיר (האמנם קיבלה את מירב הקולות בבית? איך בדיוק? תוקם ועדת חקירה) - בתפקיד נציגות הרע.
ומנגד, מה כבר אפשר לומר על רון וויינריך - נציג הפלסטיק האותנטי. קצת מזרחי, קצת מקפיץ ובעיקר רוצה שלום. שליבנו עדיין נכמר למראהו, אבל קולו ושיריו עדיין לא הגיעו למקום בו הוא רוצה להיות.
אינני יודעת מה רצתה רשות השידור להשיג בחמישה ערבים שהוקדשו לאותו דבר עצמו, אבל ללא ספק היא הצליחה להבריח את אחרוני המעריצים של המיזם - כולל אוחצ'ות ותיקות, כולל בנות גיל הזהב. וכולל גם אותי. אפילו צופים מושבעים ראוייים להרבה פחות מזה: למנה מרוכזת של שירים, קצת בידור באמצע, ויאללה הצבעות וסגרנו ענין. הרי בסך הכל מדובר על הקדימון לדבר האמיתי, שגם הוא, אויה, נמתח בעשור האחרון עד אין קץ.
בהדגמה מפלצתית של הבעיה, חזר אבי הזמר בקטעי מעבר מביכים במיוחד עשר פעמים על הבדיחה, "אתה הפייבוריט שלי". כך אמר לכל אחד מן המתמודדים.
בהצלחה למורן מזור - קול פעמונים עם מנוע בעירה פנימית ומגדש טורבו בילט-אין ממש מצויין. בכיה עם הזכייה הוכיח שזה באמת לא רק ספורט, אבל גם לא עילה לזעקות גאווה לאומית על דגלי ישראל המתנופפים - כאלה שבקעו מפיו של יוני בן מנחם, מנכ"ל רשות השידור.
השנה איננה 1948. דגלים מתנופפים בכל מקום. ולו הייתי רוצה לבחור שגרירה לתרבות העברית, היא ודאי לא היתה מורן מזוז בשלוש דקות שנועדו לרצות את קהל האוחצ'ות האירופי.
אם מישהו איבד כאן פרופרציות, זו לא קטלין רייטר אלא כבוד המנכ"ל.
מירי מסיקה ושלומי שבת, אילנית ומשה פרץ, מרגול וצביקה פיק - אבירי זמר טלוויזיוני שכולם גוייסו להופעות אורח כדי לשכנע אותנו שפה זה בעצם ערוץ 2, והתקלקל לנו השלט. הם לא הצליחו לזייף התעניינות, שמחת חיים או מחשבה חיובית על הצ'ק הגדול המחכה להם בסוף.
ערוץ 1 נשאר בדיוק מה שהוא: בית קברות להפקות רעות, מיותרות, מבריחות-צופים וחסרות שחר. יוחזרו כולם למיחזורית, כולל מי שהגה, יצר, הפיק, ואישר לשידור את תשלובת הערבים המביכים שהגיעה, ברוך השם, אל סופה.
