כשהימ"מ פרצה ל'אוטובוס האימהות'. השבוע לפני
חדירה, בני ערובה, יריות, פריצות של יחידות מיוחדות - והרוגים. שני אירועי טרור דרמטיים, אחד בדרך לכור בדימונה והשני במלון סבוי בתל אביב, ואפילו ראש ממשלה "חטוף" אחד. וגם: טור נוקב על השוויון בנטל והצרות עם שירות הלקוחות בטלפון ב-48'
השבוע לפני - לכל הכתבות
בשעה 7:40, בגלל תקר בגלגל, נעצרו המחבלים בצומת ערוער בנגב. הם ירו לעבר נהג סמיטריילר ואז השתלטו על אוטובוס שהסיע עובדים לכור בדימונה, בעיקר נשים (בשל כך נקרא האירוע "אוטובוס האימהות"). נהג האוטובוס צבי בנדל סיפר כי לא יכל להמשיך בנסיעה. "פתחתי את הדלת האחורית וכמה מאיתנו הצליחו לקפוץ החוצה", הובאו דבריו ב"ידיעות אחרונות". "כמה נוסעים נתקעו בפנים. אלו שברחו פתחו בריצה. המחבלים פתחו לעברם באש. אחר כך הם עלו על האוטובוס והשתלטו על הנוסעים שנותרו בתוכו".
החוטפים איימו להוציא להורג כל חצי שעה בן ערובה ודרשו לשחרר מחבלים הכלואים בישראל. למקום הגיעו כוחות גדולים של צבא ומשטרה, בהם היחידה ללוחמה בטרור של משמר הגבול ויחידת עילית של צה"ל. גם שר הביטחון יצחק רבין, שר המשטרה חיים בר-לב והמפכ"ל דוד קראוס באו לזירה והתייעצו כיצד לפעול.
האזור עצמו הפך למרקחה. מסוקים נחתו והמריאו. חיילי הימ"מ של המשטרה ויחידות העילית סבבו סביב האוטובוס, למדו את השטח ובדקו דרכי גישה. "הייתה תחושה שניתן למשוך זמן", אמר אלוף פיקוד המרכז יצחק מרדכי. "אבל פתאום הם פתחו בירי. היה לנו ברור שהם פגעו בבני ערובה, שהם הוציאו להורג לפחות אחד מהם. במצב כזה היה לנו ברור שצריך לפעול בנחישות".
בשעה 10:30 ניתן האות לימ"מ. ללוחמי היחידה המיוחדת לקח 30 שניות בלבד כדי לשחרר את בני הערובה, להרוג את המחבלים ולהשתלט על האוטובוס. שלושה מנוסעיו נהרגו, שלושה אחרים נפצעו. בפיגוע נרצחו מרים בן-יאיר, רינה שרצקי וויקטור רם מבאר שבע. בדיקה העלתה כי הם נהרגו מאש המחבלים. מפקד הימ"מ, ניצב משנה א' - מי שכעבור קצת יותר מעשור יהיה מפקד המחוז הצפוני במשטרה אליק רון - הסביר: "נקטנו פעולות כדי שלא לפגוע בבני הערובה".
מי שאמנם לא היה בשטח, אך עקב אחרי העדכונים מהאוטובוס החטוף היה ראש הממשלה יצחק שמיר, שסיפר כי גם הוא "נחטף" כשנסע באוטובוס כמה חודשים קודם לכן. כשנודע לו שתוך 30 שניות חוסלו המחבלים על-ידי הימ"מ, התרככה הבעת המתח על פניו. לא הייתה זו רק תחושת הקלה אלה היו גם זכרונות.
כמה חודשים קודם לכן נסע שמיר באוטובוס שגם הוא "נחטף בידי מחבלים". הוא זכר אותם אחד אחד - את אנשי הימ"מ, היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור. גם אז הם חיסלו את המחבלים ושיחררו את נוסעי האוטובוס. החטיפה ההיא הייתה כמובן מבוימת. שמיר השתתף אז בתרגיל כשהתארח בימ"מ. הוא עמד מקרוב אחר האיומנים המפרכים שעוברים הלוחמים והכיר אותם אישית.
במהלך התחקירים הראשונים התייחס הרמטכ"ל, רב אלוף דן שומרון, לקצינים שרכבם נלקח. שומרון אמר כי הוא אינו מרוצה מהתנהגותם ומכך שלא נשאו נשק. למחרת הפיגוע נידונו ארבעתם ל-35 ימי מאסר. מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1, שם שירתו שלושה מהם, אמר: "אני סבור שכל קצין צריך לשאת נשק, אפילו אם הוא בתל אביב. אם יש שם אירוע, הוא צריך להגיע לשם, לפקד על כוחות ולהיות מעורב בקרב. ארבעת הקצינים איכזבו אותי. הם לא מילאו הוראות מפורשות. לכן הם נשפטו ונידונו למאסר".
בהמשך התברר כי עד שבוע לפני הפיגוע היה מאבטח חמוש באוטובוס שלקח את העובדים מבאר שבע לדימונה. "ייתכן שאם היה ליווי של איש ביטחון חמוש האסון היה נמנע", אמרו כמה מהעובדות. "אוטובוס שלם הותקף והנוסעים היו חסרי אונים".
מפקד משטרת מרחב הנגב, ניצב משנה חיים בן-איון, טען כי המחבלים היו בדרכם לדימונה כדי לבצע פיגוע המוני. ראש העיר אלי הללי אמר ש"האירוע מחזיר אותנו לשנות ה-50, שבהן היה צורך לנהוג בכבישי הנגב תחת אבטחה. הם היו קרובים מאוד לדימונה. עכשיו דימונה אינה שונה מקריית שמונה וירושלים".
כשסיירת מטכ"ל פרצה למלון עם בני הערובה
13 שנים קודם לכן הייתה תל אביב היעד של מחבלים חמושים שהסתננו לארץ. לקראת חצות הלילה ב-6 במרס 1975, נחתו בחופי תל אביב שמונה מחבלים פלסטינים מארגון פתח, באמצעות סירות גומי. אחרי זמן קצר נתקלו המחבלים בסיור משטרתי שגרתי על החוף ובתום קרב יריות הגיעו למלון סבוי שברחוב גאולה. הם פרצו פנימה, רצחו את פקיד הקבלה ולקחו את אורחי המלון כבני ערובה.
עוד קודם לכן ניהלו המחבלים קרב יריות עם טוראי משה דויטשמן ז"ל, שהיה בחופשה מביתו. הם נתקלו בו כשרצו לצאת מהמלון, כיוון שלדעתם לא לכדו מספיק בני ערובה. החייל נפצע קשה מאוד ומת לאחר מכן מפצעיו. על הפעולה הזו ניתן לו עיטור המופת.
המחבלים התבצרו על גג המלון וירו לכיוונים שונים, דווח ב"ידיעות אחרונות". בין היתר הפעילו בזוקה שפגעה באחד הבניינים הסמוכים. המשא ומתן התנהל באמצעות אחת מבנות הערובה. היא יצאה למרפסת הקומה הרביעית וקראה לעבר כוחות הביטחון.
"יש כאן הרבה בני ערובה ונמצאים ארבעה מחבלים. אנחנו מבקשים לא לירות. עד עכשיו הם מתנהגים איתנו בסדר. הם אמרו לי להגיד לכם שנותנים אולטימטום של עשר שעות ודורשים שתביאו לכאן את שגרירי צרפת ויוון". כשהודיעו למחבלים כי ליוון אין שגריר בישראל הם שינו את הדרישה ודרשו להיפגש עם שגריר יפן.
כוחות הביטחון שהגיעו למקום החלו לנהל עמם מו"מ באמצעות אחת מהאורחות במלון, כוכבה לוי, ששלטה בערבית. במהלך המו"מ שיחררו המחבלים את אחד הפצועים במלון. כעבור שש שעות פרצו למבנה לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של עמירם לוין. ואז נשמעו הפיצוצים.
בקרב קשה שהתנהל הפעילו המחבלים מטעני נפץ שהטמינו ופוצצו את הקומה העליונה. בסיומו של הקרב נהרגו שמונה בני ערובה - רובם תיירים - ושלושה חיילים וכן שבעה מהמחבלים. המחבל השמיני נלכד. בין ההרוגים הישראלים נמנה אל"מ עוזי יאירי, לשעבר איש סיירת מטכ"ל, שהגיע למקום ביוזמתו ועל דעת עצמו הצטרף לכוחות הפורצים. ביום למחרת השתלט חיל הים על ספינת האם של ארגון פתח שממנה יצאו המחבלים.
צלף עם קפוטה
השבוע לפני 65 שנה, עוד לפני קום המדינה, עסקו העיתונים בגיוס החרדים. המשורר חיים שלמוני, שכתב את השיר "סימונה מדימונה", כתב ב"ידיעות אחרונות" את רשמיו בנושא, במאמר שכותרתו "הצלף והקפוטה" (קפוטה היא מעיל ארוך לחסידים שנלבש בשבתות וחגים).
"באחד העיתונים נדפסה בשבוע שעבר רשימה על הנושא 'כיצד משתמשים בסטן'?". למחרת הופיע באותו עיתון מכתב למערכת ובו הערה לרשימה זו. "טעות גסה טעה בעל אותה רשימה, אין זה נכון שמחזיקים את היד בשעת הירייה מעל למחסנית, אלא להיפך. מתחתיה. כי אחרת יכול חס וחלילה לקרוא אסון". ומי חתם על התגובה? הרב יחיאל בן לאדמו"ר צדיק הדור.
"כשסיפרתי את הדבר כקוריוז לידידי לפידות, הסתער הלה עליי בשפץ קצף", המשיך שלמוני. "מה? קוריוז? האם לא מסופר בתלמוד שרבי יוחנן היה נושא נשק אפילו בשבת? וכי לא רבנים פסקו את הדין 'הבא להרגך השכם והרגו? וכי במה סבור אתה, יכול אדם להשכים ולהרוג את הבא להרוג אם לא בנשק? לא. ידידי, קפוטה ונשק אינם שני הפכים, אלא להיפך - הם זוג משמיים". שלמוני הקשה על חברו ושאל: "וכי ראית מימיך לובש קפוטה קולע למטרה?".
"האם ראיתי?", השיב לו החבר. "ברור שראיתי. בשכונתנו מופיע פעמיים בשבוע צלף צעיר, לבוש קפוטה ובעל פאות ארוכות והוא לאו דווקא מן הצלפים הגרועים. וכששאלתי אותו מה עניין קפוטה לצלף, לפחות הסר אותה בשעת מעשה, הוא ענה 'מה פירוש להסיר? קפוטה וצלף כלל ועיקר אינם שעטנז. אדרבא, הם זוג מן השמיים, כרוכים ירדו לעולם, וסמך לכך כי קפוטה בגימטריה היא צלף". ואכן, סכום כל אחת מהמילים הוא 200.
גברת, אני מחכה כבר שעתיים לשיחה
נושא נוסף שהעסיק את היישוב היהודי ערב הקמת המדינה היה בעיות בשירות הלקוחות. אז כל שיחת טלפון הייתה מבצע מיוחד. א. אבי עמוס תיאר ב"ידיעות אחרונות" מקרה שבו התקשר אדם למרכזייה בתל אביב וביקש לדבר עם אדם בירושלים. "אדם שיש לו עסקים בכל ערי הארץ קרא בעיתון כי שיירת אספקה שיצאה בבוקר לירושלים הותקפה בדרכה. מיד הוא הזמין שיחה דחופה עם סוכנו בירושלים. כעבור שעתיים, והוא עוד טרם קיבל את הקישור המבוקש, הרים את השפורפרת ברתיחה והרעים 'גברת אני מחכה כבר שעתיים. אני לא אשתוק עוד. זה סקנדל'. מן הקצה השני אמרה לו הטלפוניסטית 'אדוני, אני מצטערת אך תורך טרם הגיע".
האיש התעצבן ואמר: "מה את מקשקשת לי על תור. שיחתי דחופה. תגידי לי בבקשה אצל מי עליי לחפש פרוטקציה, כדי לקבל מיד קשר". כשזו ניסתה להסביר כי אינה יכולה לסייע לו לקדם את התור, הוא אמר לה: "את גסה וטיפשה". כשהתקשר סוף סוף ליעדו הוא נרגע והגיע להתנצל על התנהגותו הבלתי אדיבה, כך דווח.
ולסיום - ענייני מזון. במרס 1948 היה מחסור בבשר בתל אביב. הניסיונות להביא כמה ראשי בקר מהמושבות לעיר העברית הראשונה נכשל. התורים מחוץ לאטליזים היו ארוכים, והתושבים התלוננו ושאלו מדוע עליהם להימנע מאכילת בשר. בסופו של דבר היו כאלה שקיבלו חצי קילו בשר לשבת ואחרים הסתפקו בתרנגול.
גם בעניין הביצים לא הכל הלך חלק. "חולקו ביצים לילדים בחנויות המכולת. כך צריך להיות.
בעל החנות מכיר את מצבו המשפחתי של הלקוח ואפילו כרטיס הסוכר שלו נמצא בידיו. אך יום אחד אחרי סידור מוצלח זה רואה הצרכן פתאום בעיתון שגם למבוגרים יחולקו ביצים, אך לא אצל החנווני שלו, אלא בכל מיני חנויות בכל פינות העיר".
הכותב, שלא חתם בשמו, תהה: "ונשאלת שאלה פשוטה: האם לא קל יותר לחלק את הביצים לכל המשפחה במקום אחד? הרי בדרך זו עלולים אנו להגיע למצב שבו אבא יקבל את מנת הביצים שלו בצפון, אמא בשכונת פלורנטין ועוזי הקטן יצטרך לכתת רגליו לכרם התימנים".
לפנייה לכתב/ת 
