מפה של קסם: שביל הבריחה אל הילדות
אליס הולכת לאיבוד בארץ הפלאות, דורתי נוחתת בארץ עוץ מבלי לדעת, ופיטר פן מתעופף פנימה והחוצה מארץ לעולם לא - וכל המרחבים הללו, תמיד חמושים במפה שמגדירה באיור את גבולותיהם הקסומים. ואיך כל זה קשור לאדם הלבן?
בסוף המאה ה-19 באנגליה, יחד עם קנקני התה, ספריית הספרים והשטיחים הכבדים, לכל ג'נטלמן בריטי ראוי היה גם גלובוס בביתו, שייצג את הידע שהיה לו על העולם - וגם את השליטה שלו בו. העולם המאויר על גבי כדור עגול היה המניע המרכזי לכיבוש, שליטה וכוח אימפריליסטי. בהרבה מובנים, אותו ג'נטלמן בריטי הוא זה שקבע את הגבולות של העולם המצויר על הגלובוס, והוא זה ששרטט את מפותיו.
מדובר בתקופה בה "האדם הלבן", כפי שכינה את עצמו אז, יצא למסעות למקומות רחוקים ואקזוטיים ופגש צורות חיים אחרות שאותן תפש, לרוב, כמסקרנות להפליא אך גם כנחותות יותר מהציוויליזציה ממנה הגיע. הילידים אותם פגש בהודו ובאפריקה, לא אחת נתפשו בעיניו כילידים, כפי ש"משא האדם הלבן", שירו המפורסם של רודיארד קיפלינג, מציג בבירור. ומה לגבי הילדים והסיפורים?
לפיטר פן יש את ארץ לעולם לא, לאליס את ארץ הפלאות, הוריקן העיף את דורותי לארץ עוץ, לוסי פוונסי פתחה את דלת ארון הבגדים לנרניה, ופו הדב וחבריו גרים ביער ת"ק הפרסאות. ספרות הילדים הקלאסית מייצרת מרחבים פנטסטיים בהם מתקיימת הילדות: מקומות קסומים שבהם ילדים יכולים לבקר, לחיות, לחקור - ולעתים אף לשלוט עליהם. בעקבות הגלובוס המאויר והאימפריאליזם האירופאי, מפות הפכו לאבן יסוד גם בספרי ילדים קלאסיים בתקופה המאה ה-19, ותחילת המאה ה-20. למעשה, השימוש במפות בספרי ילדים היה שכיח במיוחד בספרות הילדים הבריטית - אך לא רק.
האריה, המכשפה והמפה
רוב הספרים המדוברים ברשימה זו יצאו לאור במהלך סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, מלבד סדרת "סיפורי נרניה" שהראשון בה, "האריה, המכשפה וארון הבגדים", יצא ב-1950. לחלק מהספרים הללו צורפה מפה כבר מהרגע הראשון. פו הדב של א.א.מילן והקוסם מארץ עוץ של ל. פרנק באום הם דוגמא טובה לכך: בשניהם מפה מעטרת את הכריכה הפנימית ומציגה את העולם הדמיוני של הסיפור. כך הקורא יכול לדעת בדיוק היכן ממוקם ביתו של פו, איפה העץ עמוס הדבורים, והיכן פו ניסה לתפוס את הפיל-נפיל.
לחלק מהספרים צורפה מפה לאחר מכן, לעתים כחלק מתהליך גיבוש היצירה. כמו למשל אצל פיטר פן מאת ג'יי.מ. בארי. דמותו של הילד שלא רוצה לגדול נולדה בתחילתה כחלק מרומן ששמו "הציפור הקטנה הלבנה", ורק שנתיים לאחר מכן הפכה לדמות המרכזית במחזה הנושא את שמה. הצלחתו המסחררת של המחזה גרמה להוצאה לאור של הפרקים העוסקים בפיטר פן ב"ציפור הלבנה" תחת השם: "פיטר פן בגני קנסיגטון".
לספר זה צורפו איורים נהדרים וביניהם מפה המתנוססת על כריכתו הפנימית. שבע שנים לאחר שהושק המחזה, הוא נכתב כרומן ששמו "פיטר וונדי", אשר מאוחר יותר יקרא "פיטר פן". מפות של "ארץ לעולם לא" מצורפות למהדורות רבות של הספר מאז הוצאתו לאור ועד היום. לעומת זאת, מפה של נרניה צורפה לספרים רק ב-1972 כאשר המאיירת של הסדרה, פולין ביינס, איירה מפה צבעונית ושלמה של הארץ המופלאה.
מפה זו נחשבת למפה ה"מקורית" של נרניה, אחריה צוירו מפות רבות אחרות. לארץ הפלאות של קרול לא צוירה מפה, אמנם, בספר עצמו, אך מפות שונות של ארץ הפלאות צוירו בהשראת הספר ולעתים הן אף מופיעות בהוצאות מחודשות שלו, בעיקר באלו המיועדות לילדים קטנים.
אין כניסה לגדולים
אז איזה מן עולם זה, עולמה המדומיין של הילדות במפות? ראשית כל הוא עולם אליו מבוגרים לא יכולים להיכנס. וונדי יודעת כי בחירתה להמשיך ולגדול, אומרת בהכרח שהיא לעולם לא תוכל לבקר בארץ לעולם לא. אל נרניה נכנסים רק ילדי משפחת פוונסי, בראשם האחות הקטנה לוסי, ובאחד הספרים הם אף הופכים להיות השליטים בה. אחותה של אליס, בסוף הספר, מגדירה את ארץ הפלאות עליה סיפרה לה אחותה הקטנה, כארץ הילדות אליה אליס בקרוב כבר לא תהיה שייכת יותר. ואילו "הבית בקרן פו" מסתיים בשיחה נוגעת ללב בה כריסטופר רובין מסביר לפו שמכיוון שהוא גדול עכשיו, לצערו, הוא לא יכול יותר סתם לעשות כלום, ולכן לא יוכל לבוא ליער ולבלות עם דובו האהוב באותה תדירות שעשה זאת בעבר, אם בכלל.
הילדות וחוויותיה אינן נגישות לנו המבוגרים. לא באמת. הזיכרון של הילדות לעד יהיה צבוע בתפישה התרבותית של מהי ילדות, ואנו נוכל להבין אותה רק דרך הכלים שלנו כמבוגרים: דרך אותה הבנייה תרבותית של המושג "ילדות" אותו כוננו, אשר לעד יעמוד תחת כוחה של ה"בגרות" הנגדית המגדירה אותו. ניתן להבין את הניסיון למפות, להגדיר ולתחום את הילדות באותם עולמות, קסומים ככל שיהיו, כניסיון של המבוגרים לשלוט בה כפי ש"האדם הלבן" שלט בשאר העולם.
אבל יש להיזהר מלשים את הילדות במערכות כוח דיכוטומיות של אימפריאליזם. אף בן אירופה לא היה בעבר אפריקני, אך כל בן אירופה וגם כל אפריקני היה בעבר ילד. הניסיון לתחום את הילדות, לגעת בה, הוא ניסיון גם להבין את ה"אני", ולכן הוא תמיד מורכב יותר.
הסופר, על ידי דמיון ויצירה של אותן ארצות פנטסטיות, מנסה לעקוף את השלט "אין כניסה למבוגרים" ולגעת באותו זיכרון עמום, באותה חוויה בלתי משגת שלא ניתן לחוות שוב לעולם. אך גם הוא, כמו כולנו, שבוי בפריזמה התרבותית של החברה בה הוא חי ויוצר פעמים רבות מעין גן אבוד של ילדות מעורר נוסטלגיה. כך נדמה כי העולמות הנפלאים הנוצרים בסיפורים אלו, משמשים כמפלט - לא רק עבור הילדים הקוראים אותם - אלא גם עבור המבוגרים הכותבים אותם.
המכנה המשותף לכל העולמות המדומיינים בספרים הוא הפסטורליה והרומנטיקה. תרבות המערב יצרה תפיסה רומנטית של הילדות הכרוכה באידיאליזציה שלה תוך הנגדתה עם "עולם המבוגרים"- הציוויליזציה. רוסו היטיב לייצג זאת בתוך קשת רחבה של הנגדות: ציוויליזציה מול טבע, רציונאלי מול אי-רציונאלי, ידוע ולא ידוע, מבוגר מול ילד. כך תפיסתו של המרחב הפסטורלי והרומנטי של הטבע כמרחב המחייה של הילד התמים, נחקק בתרבות המערב.
יער ת"ק הפרסאות הינו דוגמא נהדרת לפסטורליה זו: בעלי חיים פרוותיים חיים חיי טבע ירוקים, רחוקים שנות אור מהעשן השחור של ארובות המפעלים המשתולל בערי התעשייה הבריטיות. גם ממלכת נרניה המתגלה
ללוסי פוונסי תוך כדי הבליץ, מספקת מרחב קסום רחוק מהעיר ורחוק עוד יותר מפצצות הגרמנים - ואילו עוץ הנה ארץ מופלאה המרחיקה אותנו מקשיי החוות החקלאיות בארה"ב בתחילת המאה ה-20.
מעניין כי הגדרת עולם הילדות על ידי מפות במרבית מספרי הילדים הקלאסיים, מתרחשת במקביל להגדרה המשפטית של הילדות. המהפכה התעשייתית בבריטניה יצרה, מצד אחד, ניצול קשה של ילדים ככוח עבודה, ומצד שני סדרה של חוקים אשר החלה תהליך ארוך מאוד הנפרש לאורך המאה ה-19 והמשיך גם אחריה, המגדיר מהו ילד ומה הן הזכויות שלו.
מכאן עולה המחשבה כי המפות הללו, המעטרות את הספרים והסיפורים, אשר נועדו לתת תחושה של "אמת" והימצאות אולי נועדו לילדים אך שימשו, ועדיין משמשים, בעיקר את המבוגרים הנתקלים בספרים. אנו המבוגרים זקוקים, אולי, לפיסה זו של "אמת" בשביל להצליח לדמיין כי גם אנחנו היינו פעם ילדים, ולחשוב, גם אם אין זה מדויק היסטורית, כי עולמות קסומים אלה היו גם מנת חלקנו.
